לאחרונה, ממש כדרך המקרה, הולכים אנשים בעלי מפעל חיים לעולמם. לפני מספר שעות התבשרנו שספי ריבלין נפטר, ולפניו היה אריק איינשטיין. כל אחד מהאנשים הותיר מאחוריו מורשת כלשהי המתבטאת לרוב בזכרונות ובערגה לימים עברו.
עם זאת, קיימת איזושהי מסורת להנציח את המנוחים. ההנצחה מגיע בדמות כתבות טלוויזיה, שירים או שיחות ברדיו, טורים בעיתונים. כל אלה מעודדים אותנו, הקוראים, לחוות דעה ולומר הרבה משפטים חבוטים, במספר רב של פעמים.
זה אפילו יותר מזה, מבלי לשים לב אנו מגיבים כלאחר יד, מבלי לחשוב על דברינו, ולעתים מבלי להכיר את המנוח פרט לשמו ולדברים בסיסיים שעשה. אנו מצקצקים בלשוננו ואומרים שחבל, למרות שבפועל רבים מאיתנו לא היו חסידי המנוח, בטח ובטח לא בשנים האחרונות שבהן השתוקק לעדנה ולא קיבל אותה.
במובן השיח הזה, אצביע על מספר סוגי תגובות של אנשים, ואקטלג אותם לפי סוגם. בהבחנה בינארית אצור את ההפרדה הבאה:
1. אנשים שמכירים את המנוח לאורך חייו (מכירים)
2. אנשים שאינם מכירים את המנוח לאורך חייו, פרט לשמו ולדברים הקאנונים שעשה (לא מכירים)
אבצע חלוקה נוספת המתייחסת לשיח של אותם אנשים.
1. אנשים שמדברים הרבה על המנוח בסמוך לפטירתו - שיחות היום יום, חווים תגובה, לרוב מבלי שנשאלים וכאשר המנוח עומד במרכז השיח. (מדברים)
2. אנשים שאינם מדברים הרבה על המנוח בסמוך לפטירתו - לא נוטים לדבר עליו ובשבחו, אלא אם נשאלו ממוקדות בכך. (לא מדברים)
ניתן לבצע כעת סינתזה בין ההבחנות השונות. יוצאות לנו, כמכפלה, ארבע אפשרויות שרירות. נכנה אותם לפי הקטגוריה המופיעה בסוגריים.
1. מכירים ומדברים - אנשם כאלו הם לרוב חברים של המנוח, קרובי משפחה, ואנשים יחסית מבוגרים שהכירו את מירב פעליו של המנוח. הם יכלו להיות מעריצים שלו בהווה או בעבר.
2. מכירים ולא מדברים - אנשים כאלו יכולים להיות חבריו של המנוח, קרובי משפחה ואנשים שהכירו את המנוח באופן אישי. בנוסף, יכולים להיות אנשים שלא העריצו את המנוח או שהפכו אדישים לו במרוצת השנים.
3. לא מכירים ומדברים - אנשים כאלו הם לרוב הדור הצעיר יותר, ילדי הבית הספר, בני העשרים ואפילו אלו שנושקים לגילאי השלושים. אנשים כאלו נוטים לדבר על נוסטלגיה משל הם חוו אותה בעוד שבפועל הם משחזרים שיח ששמעו מאחרים ומקנים לו פאתוס, על מנת לקבל "מנת בעלות" על פטירתו של המנוח
4. לא מכירים ולא מדברים - אנשים כאלו הם גם לרוב הדור הצעיר יותר, כמו האנשים שלא מכירים ומדברים. ההבדל הוא שהם אדישים למנוח, ובעקבות חוסר ידע, חוסר הרגשת שייכות או אדישות, מעדיפים שלא לקחת חלק בשיח.א
אם נניח שישנו מדד לגיטימציה לשפוט למי הכי "ראוי" לדבר על המנוח המדרוג יהיה כדלקמן.
1. לאנשים שמכירים
2. לאנשים שלא מכירים.
הבחנה זו שנראית כטריוויאלית, שכן צפוי שמי שהכיר אישית או לאורך שנים את פעליו של המנוח יהיה בעל זכות גדולה יותר לשוחח על המנוח, מאפשרת הבנה של המבנה החברתי.
האנשים שלא מכירים ולא מדברים למעשה מוותרים על השתתפות בשיח החברתי. לזכותם ייאמר שהם לא לוקחים עמדה או אמירה שאינה אותנטית. הם לא פועלים על אוטומט, ומעדיפים שלא למסור תגובה על דברים שאינם בקיאים בהם, או שלמצער הם אדישים להם.
האנשים שלא מכירים אך מדברים למעשה לוקחים את הזכות שאינה מגיעה להם בתוקף, והם עושים זאת מהסיבה שגם הם רוצים להיכנס לתוך השיח החברתי, לחוות דעה, להתנהג כמו אנשים שהכירו את המנוח. במובן מסוים, הם גונבים בקנאות את הבעלות על השיחה כדי לקבל טובת הנאה של ההשתתפות בשיח, התחברות למוסד, או לפחות לקדם את כוחו של המנוח שנבנה מכוח ההרגל.
אני מניח שהאנשים הללו - שאינם מכירים אך מדברים - מהווים את חלק הארי של האוכלוסייה. הם מרגישים שמגיע להם להשתתף בשיח מתוקף היותם יצורים חופשיים במדינה דמוקרטית, חסרי כל רגש לעובדה שאינם מבינים מספיק. הם דורסים את האנשים שכביכול, על פי מד הלגיטימציה, יותר "מגיע" להם לדבר. מילותיהם הופכות במקרה הטוב ביותר להספד מעושה הנדמה כאותנטי.
סיכום דבר: נדמה לפחות שאנשים מחפשים כל סיבה להשתתף בשיח, גם אם הם עומדים בחסרון מול אחרים. השיח הכללי על המנוח כבר נדמה כשיח שחלקו הגדול אינו אותנטי ובמקום לעמוד מהצד ולהתנהג באפתיות אנו בוחרים להגיב כנגד או להצטרף לקבוצה.