לא מזמן הייתי במסיבה במהלכה נוגן השיר של עומר אדם "תל אביב". כמה ימים אחר כך, שעשיתי לי פלייסליט של כל שירי הגייז הגדולים של ישראל, הבנתי שהשיר הזה קשור איכשהו, וגלגלתי עליו כדי לדעת עליו יותר.
השיר הוא שיר ים תיכוני, שמבוצע בשיתוף הקהילה הגאה בישראל, יחד עם הזמרת אריסה, ונכתב על ידי דורון מדלי. השיר משתמש בסלאנג להטהב"י כמו לירדים (בחורים חתיכים סוף כמו אלים=לורד) וראג`ל (בחור גברי) .
אפילו אחייני הקטנים בני החמש והשלוש נדלקו על השיר, ואחותי לעגה על כך שהוא חסר משמעות ודבילי, ובאמת אין פה עומק מטורף, והוא לא שונה משירי המזרחית של השנים האחרונות, ובכל זאת משהו פה שונה.....
בעולם הפופ יש דבר חשוב מאוד שנקרא שבירת קטגוריות, בה תרבות הפופ שואפת לפרוץ חומות, ולפרק לחתיכות את מה שחשבנו עד היום, כשהיא ממזגת בטבעיות דברים סותרים לחלוטין לדבר חדש. השילוב הזה יוצר זהות חדשה, וכשהזמר מחבר הכול וזוכה להצלחה, הוא צובר מעריצים רבים מאוד, בדרך כלל בני נוער, שהופכים אהבת אמנים לממש דרך חיים, ולאבוססיה לזמן מסוים, וזה בעצם מעצב את הדור הצעיר, ומרגיל אותו לחשוב בצורה אחרת, שבכלל לא תואמת את הקטגריות שהדורות הישנים יותר חשבו דרכם, וכך משחררת אותו מדעות קדומות.
דיוויד בואי למשל, שילב רוק היפי, גלאם ראוותני, ומוזיקה עתדינית ויצר דמויות חדשות, מייקל ג`קסון , שילב בין שחור ללבן, ובין הפאנקיות השחורה, לפופ ההרמוני הלבן, וטשטש את הגבולות המזוקליים (והתרבותיים) בין שחורים ללבנים. מדונה, כמו להקת הפאנק אקס ריי ספקס, שברו זהויות נשיות שונות, ויצרו דמויות כמו הזנותית פמניסטית, הבולנדה החכמה וכ"ו, ושברו את ההגדרות של נשים בעניי הגברים, ובעניי עצמם. ליידי גאגא, משלבת אמונה באל עם הקהילה הגאה, וכך היא מחברת דברים, שלפי מה שחינכו אותנו (ואותי) כל כך סותרים זה את זה, וישנן עוד דומאות רבות אחרות.
ובישראל כל זה לא קרה, וכולם התנהגו לפי הקטגרויות הישנות, מבטאים לא מעט את האטימות והפחד מדברים חדשים שיש בתרבות שלנו. היחיד שצץ מתוך השממה הציונית היה אריק איינשטין ז"ל, שהביא דמות ישראלית חדשה, ושילב ישראליות בורגנית אשכנזית טובה של להקות צבאיות, עם הרוק ההיפי, ואורך החיים הפרוע של של סוף שנות השישים, יחד עם הומור שובה, רוח ים תיכונית, וגישה פשוטה ועממית. כך איינשטין עיצב ישראליות חדשה, שהיתה משוחררת מקטגריות של "היפי" "אשכנזי" "מזרחי עממי" , וברא זהות חדשה.
אבל הוא היחיד שפעל בכיוון הזה, והשינוי שעשה לא חלחל מספיק עמוק, כי משנות השבעים החלה אצל אריק הנסיגה הביתה, עד יומו האחרון.
אפילו אביב גפן, שנחשב למוזיקאי מהפכן ופרוע לדורו, בעניי לא עשה זאת מספיק. גפן שמר באדיקות על הסגנון הישן, והתחקה אחרי המוזיקה של שנות השבעים והשישים, ועם להקות הרוק של תחילת שנות התשעים, והיה שמרן מדיי כדי להביא סגנון באמת חדש. יחד עם זה, חשוב לציין שהוא גם הביא מוזיקת רוק מעולה, ושחרר מסרים וזהות שהייתה עד אז מדוכאת בחברה הישראלית והביא לה ביטוי, אבל עדיין, הביטוי היה של פלחים מסויימים באוכלוסיה, ולא היה ערבוב אמיתי עם זהויות אחרות, והמוזיקה מבחינה רעיונית ופילוסופית שימרה את הקטגוריות והחלוקות הקיימות, גם אם לא כל מי ששמע אביב גפן שייך אליהם.
עומר אדם לעומת זאת עושה את זה, ובמתכוון או שלא במתכוון, המוסיקה הים תיכונית ממזגת אליה משהו שזר לה לפי איך שתמיד חונכנו, וזו תרבות הלהטבי"ם, והשילוב הזה, נותן חופש לזהויות חדשות להיכנס להגדרות האלה ומגוון אותם, ובו בעת שובר סטגימות קיימות, ומלמד אותנו בעצם, שלמה בעצם אי אפשר לעשות משהו כזה, מי אמר שזה בכלל סותר ?
ועדיין, הצעד הזה הוא לא מספיק, המילים מובלעות ומוחבאות, אין אמירה ברורה וחד משמעית או קו של ממש, והכול עוד מהוסס. יש עוד הרבה שלא יודעים מה הביטויים האלה בכלל אומרים. אבל זה הכיוון הנכון, ותודה לאל שמישהו סוף סוף לקח את המושכות.
אז אני מבקש ממכם, אמני ישראל, למדו אותנו לא לפחד, למדו אותנו לשבור מוסכמות קיימות ולהפסיק לחשוב בשבלונות, קחו את הכיוון הזה של עומר אדם, ולכו איתו כמה שיותר רחוק. אבל אולי כדי שזה יקרה אתם צריכים לצאת מהשבלונות קודם בעצמכם ?