מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון
בימים כתיקונם היה נחשב הסיפור הזה לאיזוטרי אצל רובנו, חלול מפואנטה נראית לעין. מעטות הפעמים שבהן צוות יוצרים לוקח סיפור שכזה ונוסק איתו עד לרמת אירוע תיאטרלי ממשי, למשהו מרתק שמדבר מעל ומעבר למציאות. לאלו מבינינו שלא מתעניינים לעומק בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית עוד טרם עליית הנשיא השחור הראשון לארצות הברית של אמריקה, פרשת ווטרגיט לא אומרת יותר מדי. האמת היא שיש דברים בגו ושהפרשה ההיסטורית שהתרחשה אי שם בין 1972 ל-1974 ותחילתה בכס הנשיאות מדברת גם לכאן וגם לעכשיו.
"פרוסט/ניקסון" מתמקדת בשתי דמויות השונות זו מזו במאה שמונים מעלות: הוא הנשיא ריצ`רד ניקסון הרפובליקני ירום הודו הנמצא במשבצת מלך העולם, ומולו מנחה טוק-שואוז שמשמש כפלייבוי התורן, דיוויד פרוסט. מנוגדים אחד מהשני במנטליות, בגיל, בהשקפת העולם ובניסיון, מול דבר אחד ויחיד שבטוח: השניים משמשים כלי משחק בדו-קרב סוער, מתיש, מורכב ומאתגר, שרק אחד יצא ממנו כשהיד על העליונה. בקרב הזה ברור שעל טעויות משלמים וביוקר ושאין דרך חזרה; זהו קרב מול מצלמה, ראיון פנים מול פנים, שהמילים משמשות בו כנשק, עשיר בצידוקים ובניגודים שמשמשים בו מנוע להכתשויות, במטרה לענות על שאלה אחת: האם הנשיא ה-37 של ארה"ב, אשם או לא אשם בפרשת ווטרגייט? האם הוא זה ששלח חמישה "שרברבים" לפרוץ יותר מפעם אחת למשרדי המפלגה הדמוקרטית במלון "ווטרגייט" בוושינגטון הבירה, כדי לצותת למהלכי יריביו?
הפרשה נהפכה למכרעת כי אנשי הנשיא היו מוכנים לסרוח על מנת לקבע את מעמד הנשיא ואף להוסיף חטא על פשע ולטייח את המעשה הבלתי ניתן להעלות. הציבור התחיל לגלות סקרנות ולחפש אשמים, עד להתפטרותו של הנשיא ב-8 לאוגוסט 1974 וההודאה הבלתי אפשרית שהוציא דווקא המראיין פרוסט מניקסון על מעשיו בסדרת ראיונות טלוויזיונית בין שני האישים, שלוש שנים לאחר ההתפטרות הדרמטית. פיטר מורגן הביא ומבלי רצון לדייק היסטורית במחזהו מלפני שבע שנים (שגם הוסרט ב-2008) את יחסי הכוחות בין תקשורת לשלטון, בין הכלב הנאמן למושא השמירה. המיוחד במחזה הוא שמעבר לאותו דיון פוליטי המחזה מתמקד בדיון המוסרי, בחטא ובעונשו, באמת ובשקר - והצופה לא יכול להישאר אדיש לאנושיותן של הדמויות, לרגעי הגאות והשפל של בני אדם.
מה שנותן להצגה של תיאטרון הקאמרי את הערך התיאטרלי הינו הבימוי המהודק וכבד הראש של עודד קוטלר, שיצר הצגה אינטלקטואלית ללא רבב שהקהל דרוך לה וחי את הסיפור. כל רגע חיוני, מרגש ומותח. עודד תאומי כניקסון ואקי אבני כפרוסט עושים את ההצגה למה שהיא. תאומי הוותיק משכנע עד כאב ונותן תצוגת משחק שתחילתה בנחישות ורהיטות וכמובן אמינות רבה וסופה באילמות ובבושה, כשידיו הקפוצות של השחקן המצוין הזה מדברות בעד עצמן. אבני מוכשר ושובה לב, סוחף את הבמה בכריזמה האינסופית שלו. כמה העמדת פנים הם היטיבו להראות, וכמה קוהרנטיות, וכמה אמת...
כן עושים עבודה משובחת כל אנשי הנשיא והמראיין: דן שפירא כביוגרף-מספר ג`ים רסטון, יגאל זקס כג`ון ברט ודיויד בילנקה כבוב זלניק מצוותו של פרוסט, אביב זמר כיד ימינו של הנשיא ג`ק ברנן ועוד משחקים ערן שראל בתפקיד סוכן האמנים "סוויפטי" והילה עופר כקרוליין קושינג, בת זוגו של פרוסט. אנה זיו בנתה תפאורה דינמית שמשתמשת באולם קאמרי 4 כאולפן צילום ועיצבה תלבושות אלגנטיות ועדי וולוצקי אחראית על וידאו-ארט שהדגיש את הצד הטלוויזיוני, עם קלוז-אפים מודגשים.
לסיכום: הצגה מאלפת, שמכניסה את הצופים עמוק לתוך פרשה היסטורית סבוכה ומצליחה להוציא בתוך הסיטואציה אמירות מזוקקות עלינו ועל מאחורי הקלעים של התקשורת והפוליטיקה של ימינו.
צילום: גדי דגון.