אמש כאשר ראיתי אותם יושבים באוטובוסים, חפויי ראש, לבושים בגדים שלא מתאימים למזג האוויר ששרר כאן בשבוע האחרון ועדיין. התכווץ לי הלב מכאב. למה אנשים נולדים לחיי פליטות? שאלתי את עצמי. התרע גורל חייהם והם נולדו במקום ובזמן שייעד להם חיים של חוסר ומחסור. חיים של תלות. אנשים זכויות. נטולי הווה שלא לדבר על עתיד. במשך ימים עשו את דרכם ממתקן הכליאה "חולות" ועד לירושלים. 200 מבקשי מקלט שמסרבים בצדק להיות כלואים במדבר שמרחביו האינסופיים מהווים ניגוד מוחלט למצבם הפיזי והרגשי. לא. לא שכחתי שהם נכנסו לישראל שלא בדרך הלגיטימית, מה שהעניק להם את התואר המפוקפק: "מסתננים. אנשים לא בוחרים באורח חיים של פליט וגם לא באורח חיים של מסתנן. המאבק עם משטרת ההגירה ניפץ בהם את התקווה לקבל זכויות, לקבל משמעות או בעצם לקבל יחס של בני אדם בעלי רגשות, מחשבות ונשמה. משהו נשבר שם.
צילום טלי מאייר
נכון. אנו הישראלים חיים במדינה שלנו ומתמודדים בקשיים כלכליים, ביטחוניים, חברתיים וקהילתיים. עם כל הקושי הפנימי אנו יודעים, מסוגלים ובוחרים להמריא עם מטוסים עמוסי תרופות, מזון והון אנושי כדי לסייע למוכי אסון בעולם. אולי רק בגלל שזה מצטלם יפה או לא רק בגלל זה. וכאן בתוך תוכנו. בביתינו פנימה מתגודדים אנשים שמעולם לא בחרו להיות במעמד שהם מסווגים בשמו: מסתננים, מבקשי מקלט, פליטים, מהגרי עבודה, קורבנות סחר... ומשוועים לזכות הבסיסית שזכאי לה כל אדם. הזכות לקבל יחס אנושי. איזה עליבות. 
תודה לכם שהגעתם שוב לכאן והכרתם חלק נוסף ממני. אשמח ויותר כשתגיבו.
