ביום חמישי סיימתי את עבודתי בחברה בה עבדתי במשך 14 שנה
כמה סמלי שדוקא בט"ו בשבט , ביום בו נוטעים
אני דוקא עוקרת שורשים ועוד שורשים כל כך חזקים
לא הזלתי דמעה אחת אתמול אך החיוך לא מש מהפנים
התרגשתי מהמילים החמות, מהחיבוקים , מהעידוד של האנשים
שמוקירים את האומץ שלי ומייחלים אחד כזה גם לעצמם .
שמחתי לראות שכולם באן להגיד שלום , לאמר מילה טובה ...בהצלחה
כולם בטוחים שאצליח בכל מקום ושיש לי "את זה ".
לא פשוט לעזוב אחרי כל כך הרבה זמן , במיוחד את הסניף שלי שחיבק כמו משפחה חמה
והכיל ותמך ואהב ועזר
אבל כמו במשפחה , גם אם אח מתרחק
לא אומר שהוא עוזב
ואני כמובן אמשיך להיות בקשר איתם ועוד כמה אנשים יקרים לי .
מרגע לרגע בשבוע האחרון הבנתי שעשיתי את המעשה הנכון
ויש לי תחושה חזקה בבטן שהכל יהיה בסדר
תקראו לזה leap of faith
כי אין לי עבודה נוספת שמחכה לי
אני קופצת כאן מצוק גבוה וסומכת על הכנפיים שלי שאצליח לנסוק גבוה יותר.
בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שלמה לחלוטין עם ההחלטה
ללא פחד
ללא חשש
רק השקט שבא עם ההוויה של הבטחון.
ומה הלאה?
השמיים הם הגבול.
