משתתפים: ג`ייסון ניוסטד - גיטרה בס ושירה / ג`סי פרנסוורת` - גיטרה / ישו מנדז ג`וניור - תופים
מפיק: ג`ייסון ניוסטד
חברת תקליטים: Chophouse Records
ז`אנר: ת`ראש מטאל, הבי מטאל
שנה: 2013
אני קצת לא מאמין על עצמי - איך לעזאזל אני, אחד המעריצים הגדולים ביותר של מטאליקה במזרח התיכון, גיליתי רק עכשיו שג`ייסון ניוסטד, הבסיסט (והזמר המשני) שלהם לשעבר, הוציא אלבום סולו? גיליתי את זה רק במקרה, כשחיפשתי "ג`ייסון ניוסטד" ביוטיוב, ורק אז גיליתי שמסתבר שהוא הוציא 4 שירים חדשים במיני אלבום (EP) בשם "Metal" (סתם שם עצלני או שזאת התנשאות מכוונת? תחליטו אתם) ביחד עם להקתו החדשה, ששמה "ניוסטד" - אבל בואו נודה, גם עם הלהקה הזאת, מדובר בנטו אלבום סולו של ג`ייסון, והוא אולי קצר, אבל האמת - זה עושה ציפיות מאוד גדולות למה שעומד לבוא בהמשך, אם בכלל.
רק קצת רקע, למי שלא בקיא בחומר: ג`ייסון ניוסטד, מטאליסט נלהב ממישיגן, הצליח להגשים חלום שמעטים יכלו להגשים - הוא הפך לחבר קבוע בלהקה שהוא מעריץ. ג`ייסון נכנס ללהקת "מטאליקה", בימים בהם היא הייתה הבשורה החדשה בעולם המטאל ורגע לפני שהיא פרצה למיינסטרים, כבסיסט וזמר רקע, לאחר שהאחרון שמילא את התפקיד הזה, קליף ברטון, נהרג בתאונת דרכים קטלנית בשבדיה במהלך סיבוב הופעות עם הלהקה (חשוב לציין, מישהו שלא עבר את האודישנים הוא לס קלייפול, מי שלעתיד יהיה הבסיסט של להקת פרימוס, ועם כמה שאני אוהב את ג`ייסון, בדיעבד אולי הייתי מעדיף לראות אותו שם, כלומר, לעזאזל). ג`ייסון היה מאוד נלהב, אבל הלהקה מעולם לא התגברה על מותו של ברטון, חברם הוותיק, והתייחסו לג`ייסון במשך 15 שנה כמו ללא יותר ממחליף - הם התעללו בו ומתחו אותו, לא נתנו לו להביא את הרוח שלו ללהקה, ובאמת לא הרגישו שהוא אחד מהם. על רקע כל זה, ג`ייסון פרש מהלהקה ב-2001. אז אומנם הלהקה התייחסה אליו לא בכבוד שהגיע לו, אבל בסופו של יום, אפשר לראות שג`ייסון השפיע המון עליה: הוא הרי שר וניגן איתם בתקופה הכי שבה מטאליקה לא רק הגיעה לשיא הצלחתה האישית, אלא באופן מילולי שלטה בעולם המוזיקה. הוא היה שם כשהם עשו את האלבומים הכי מצליחים שלהם ובסיבובי ההופעות הגדולים ביותר שלהם, כך שאם אתם לא חובבי מטאליקה גדולים (או לא חובבי מטאל בכלל), אבל כן שמעתם או ראיתם כמה דברים שלהם - סביר להניח שג`ייסון היה שם.
ג`ייסון לא עשה הרבה אחרי שפרש מהלהקה. הוא השתתף בפרוייקטי סופרגרופ שונים, היה הבסיסט של להקת "וויווד", הקים להקה (די כושלת) ביחד עם חברים מגאנס נ` רוזס ומוטלי קרו שאפילו העלתה תוכנית ריאליטי משלה, והתאחד פעמיים להופעות מיוחדות עם מטאליקה (אחת כשהלהקה התקבלה להיכל התהילה של הרוקנרול, השנייה כשהיא חגגה 30 לקיומה). רק בינואר האחרון ג`ייסון שבר שתיקה והוציא מיני אלבום ראשון עם להקתו החדשה, ניוסטד. נו טוב, על מי אני עובד, זה לא אלבום של הלהקה ניוסטד, אלא אלבום סולו של ניוסטד עצמו. זה לא כאילו מישהו זוכר את הגיטריסט של דיו או משהו.
האלבום נפתח עם השיר שיצא כסינגל ואף קיבל קליפ - "Soldierhead". ועל ההתחלה, עושה רושם שג`ייסון ניוסטד החליט שלא להתחכם, ונתן היישר על ההתחלה שיר שמתאר את כל האלבום: אינטנסיבי, אנרגטי, וכוחני. כל מי שאהב את סגנון הספיד והת`ראש שמטאליקה עשו בשנות ה-80, ימצא פה מטעמים. זוהי חגיגת ריפים יוצאת מן הכלל, עם הרבה חלקים מגוונים ומעברים, שעושה פלאשבקים ללהקות קלאסיות כמו מוטרהד וג`ודאס פריסט. יש לזה הרגשה של משהו מאוד אולדסקול כזה, שפשוט הוקלט באמצעים מודרניים. כלומר, אמצעיים מודרניים אדירים: לאלבום יש סאונד ענק. התופים האינטנסיביים של ישו מנדז ג`וניור והגיטרה המנסרת של ג`סי פרנסוורת` (נגנים לא מוכרים, שסחטיין לג`ייסון שמצא אותם. הם בהחלט עושים עבודה טובה ומפגינים פוטנציאל) נשמעים חד וצלול, ועדיין לא מהודק יותר מדי כדי שהם יוכלו לגוון ולא להשתמש באותם שטיקים כל הזמן.
ואפרופו סאונד - ג`ייסון, מן הסתם, נמצא פה בפרונט, וזה חתיכת פרונט. מלבד היותו זמר ראשי, הוא נע לקדמת הבמה גם בתור בסיסט, ואכן גיטרת הבס משחקת תפקיד מאוד דומיננטי בסאונד של האלבום. העוצמה של הבס מאפשרת לעבודת הגיטרה לסטות מעט מהמנגינה הראשית, וכך הכלים עובדים ביחד ולחוד באופן נפלא - במיוחד כאשר כל אחד מהכלים האלה מקבל סולו משלו במהלך השיר (המהלך שמזכיר לי, מכל הדברים, דווקא את מיוז). גם בתור זמר, ג`ייסון מראה שהמעבר לפרונט עושה לו רק טוב. הוא ביצע את קולות הרקע למטאליקה הרבה מאוד שנים, אבל הפעם הוא הזמר הראשי, ומסתבר שאת זה הוא עושה לא פחות טוב. הקול שלו אומנם אינו הדבר הכי טוב בתעשייה כרגע, ואי אפשר לומר שהוא עושה עבודה יוצאת מן הכלל, אבל הסגנון הווקאלי שלו בהחלט עושה רושם טוב, גם אם הוא די חיקוי של למי קילמסטר, סולן מוטורהד.
Soldierhead, ספיד מטאל קלאסי במיטבו
"Godsnake", השיר השני, יורד במקצת מהספיד שאפיין את השיר הקודם, ומחליף אותו בשיר יותר איטי אומנם, אבל גם יותר כבד ועוצמתי. אם נלך אחורה בעבודות של ניוסטד, ההשוואה המתבקשת היא הלהיט "Sad But True" מ"האלבום השחור" של מטאליקה. שני השירים האלה מכילים ניסור איטי ומקוטע של הגיטרה, אלא שכאן, במהלך רוב השיר, יש גם ריף שני שמתנגן במקביל אליו, ומדובר בריף יותר רך יחסית לסגנון של האלבום. השילוב הזה יוצר אפקט מלודי ייחודי שנותן לשיר טון באמת מיוחד, ומשמש כרקע נהדר לפזמון הענק וסולו גיטרה לא שגרתי אך מעולה שמגיע באמצע השיר. אחרי השיר הזה, הסתכלתי אחורה והבנתי שחבל מאוד שבתקופתו כחבר במטאליקה, הוא הלחין פחות חמישה שירים (אבל ביניהם להיטים כמו "Blackened" ו- "My Friend of Misery"), כי בתור קומפוסר של האבי מטאל, הוא דווקא די מוכשר.
ולמעשה, אם אני לא טועה, ג`ייסון מדבר בערך על זה ב-"King of the Underdogs", השיר השלישי והחביב עליי באלבום. לא ממש הקדשתי מחשבה לליריקה באלבום הזה, אבל אני בטוח בלא מעט אחוזים שהשיר הוא בעצם מעין אוטוביוגרפיה של ג`ייסון, שבמובן מסויים, הוא אכן "מלך האנדרדוגים", האיש שהיה תמיד למטה ומאחור, וכעת מחליט לעלות חזרה. כמובן, אני לא בטוח שזוהי באמת המשמעות האמיתית של המילים, אבל כמו שטרנטינו אמר, "אני רוצה כשאנשים יצפו בסרט שלי, הם יראו 10,000 סרטים שונים", כלומר, הכל נתון לפרשנות אישית.
מבחינה מוזיקלית, מדובר כנראה בשיר הכי מגוון באלבום. הוא מתחיל רגוע, עם סולו בס שקט, אך מתפרץ בסופו של דבר עם אחד הריפים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע בזמן האחרון - וכמו בשיר הראשון, הדינמיקה בין הבס לגיטרה בולטת מאוד פה. לרגעים, הוא מהיר ואינטנסיבי כמו השיר הראשון, ולרגעים אחרים, יותר איטי וכבד כמו השני. יש פה הרבה מעברים, הרבה גשרים והרבה חילופי ריפים, ואפילו יש באמצע סולו גיטרה מאוד עם תחושה מאוד "אימתית", שמזכירה את העבודות האפלות המוקדמות של בלאק סבאת` ושל הגיטריסט שלה טוני איומי. בסופו של דבר, כל האלמנטים האלה מתחברים ביחד לסוף מאוד אינטנסיבי ואפי, שהוא אחד הרגעים שהכי זכורים לי מהאלבום.
האלבום נחתם ב"Skyscraper", שיר (ככל הנראה) אנטי מלחמתי. הוא מתחיל עם ריף אנרגטי ומקפיץ שיותר מזכיר כיוונים של אלטרנטיב-מטאל (למעשה, יש לי תחושה מוזרה שזה בעצם הריף של השיר "2X4" מהאלבום "Load" של מטאליקה, רק עם כמה שינויים בסדר של התווים) וגם ניכרת בו השפעה ישירה של בלוז. עם זאת, בדומה לשיר השני באלבום, גם כאן יש ריף משני שנכנס בעיקר בפזמונים ומהווה נקודה יותר מלודית (שוב, יחסית), וג`ייסון שר פה מנגינה די לא שגרתית וייחודית. על אף הדמיון, מדובר דווקא בשיר יותר אנרגטי וקצבי מקודמיו - אני אעז לומר שיש פה אפילו טאץ` טיפונת פופי, בערך כמו האלבומים הפוסט-אלבום שחור של מטאליקה. בעייתו טמונה בעובדה שהוא השיר הארוך ביותר באלבום, למרות שהיה אפשר לקטוע אותו 2-3 דקות לפני. אותם 2-3 דקות אחרונות הן בעצם לא יותר מחזרה על אותה שורה ועל אותם תווים במשך כל הזמן, וזה די מעיק (ומילא אם זה היה חלק טוב בשיר, אבל לא, הם מעדיפים לחזור דווקא על אחד הקטעים היותר סתמיים שבו).
למעשה, סיומים נמרחים זה משהו שבולט בכל אחד ואחד מהשירים - כל אחד מהם נגמר במעין "Repeat the chorus" איירון מיידני שכזה, שברוב המקרים (השיר השלישי יוצא דופן במקרה הזה) נמשך הרבה יותר ממה שהוא צריך להימשך. חבל, זה קצת מקלקל את הרושם הטוב, אבל לא מספיק בשביל להגיד שהאלבום הוא רע.
בסופו של דבר, גם עם ארבע שירים בלבד ואורך ריצה של פחות מ-25 דקות, "Metal" הוא אחת מחגיגות המתכת האנרגטיות, העוצמתיות והמהנות ביותר ששמעתי בזמן האחרון. הוא יכול לחפור לפעמים, ועל אף שיש גיוון בתוך השירים עצמם, האלבום ככלל הוא די חד גוני ועלול לשעמם אנשים שמצפים שקשה להם לשמוע 4 שירים עם אותו רעיון ברצף. מצד שני, אפשר לסלוח לו בטענה שהיי, זה סה"כ מיני אלבום. אני לא רואה סיבה שהדבר לא יוביל לאלבום מלא, ואולי להצלחה של הלהקה הזאת - כי תכלס, מגיע להם. ג`ייסון ניוסטד החליט להמר פה לגמרי ולעשות את מה שהוא רצה לעשות שנים, והלך לו מעולה. אם אתם חובבים של מטאליקה, קטנים או גדולים, זה די אלבום חובה, כי הוא עושה את כל מה שהם עשו, עם עוד קצת אדג` (אבל זה כמובן לא מתעלה על מטאליקה עצמם). ואם אתם אוהבים מטאל קלאסי, ספיד מטאל, או ת`ראש בכללי - עדיין שווה לשמוע אותו. הוא מנוגן מצויין, נשמע מצויין, ומוגש מצויין. ג`ייסון הוא כבר לא "חבר הסבל" של מטאליקה, הוא יכול להסתכל להם בגובה העיניים. אני יותר ממחכה לראות מה הוא מכין לנו בעתיד.