מה כבר ביקשתי???

אומרים לי שהדרישות שלי בשמיים, שאני מצפה ליותר מדי מאנשים, ובפרט מבן הזוג שאני מחפשת. באמת??

כי כל מה שאני רוצה זה בחור יהודי (המשפחה שלי תתחרפן אם הוא לא יהיה יהודי - מסיבה שלא ברורה לי, כי הילדים ממילא יהיו יהודים, כי אני יהודייה, אבל ניחא)

ממשפחה רוסית, דובר רוסית (כי אני עם בעלי רוצה לדבר בשפת האם שלי ולא בשפה זרה)

ח-י-ל-ו-נ-י נ-ט-ו (לא מסורתי, לא "שומר", לא "מדי פעם" - שום רמה של דת לא תהיה במשפחה שלי)

לא מבוגר ממני בעשר שנים או יותר (אם כי, כפי שזה נראה, אני אצטרך להתפשר על הנקודה הזאת)

לא בטלן

מישהו שרוצה להקים משפחה. בעתיד הקרוב. אני בת 27. ללדת את הילד הראשון אחרי גיל 30 לא מתאים לי. אני עוד רוצה שיהיו לי את הכוחות הפיזיים להתרוצץ עם הילד, לשחק עם הילד ולא ללוות אותו לכיתה א` כשאני בת 40 או יותר! ומה אם אני ארצה עוד ילד? ללדת כשאני נושקת ל-40?? אתם יודעים כמה זה מסוכן??

ובעיקר אני מחפשת מישהו שרוצה לעבור לגור בארץ אחרת. כל ארץ דוברת אנגלית. רצוי לא אמריקה, אבל גם על זה אני אתפשר. וגם על ארץ לא דוברת אנגלית אני אתפשר - אין לי בעיה ללמוד שפה נוספת.

כבר לא אכפת לי מכן חוש הומור, לא חוש הומור, רומנטי, לא רומנטי, טוב לב או מניאק (טוב, אני לא באמת מוכנה לחיות עם מניאק, אבל רמה מסוימת של "מניאקיות" אני מוכנה לסבול), רגיש, לא רגיש, חם מזג, עדין, אכפתי ושאר תכונות אופי - לא אכפת לי! אני אפילו אסבול שהוא ילך עם קרוקס. אבל רק בבית. בכל זאת... יש גבול.

אולי תקראו את זה ותחשבו: "אלוהים, איזו בחורה מיואשת!", אבל אני מבטיחה לכם - זה לא יאוש. זה עצבים. הרבה מאוד עצבים שהצטברו במשך השנים האחרונות ובמיוחד במהלך החודשים האחרונים, שבהם כל הזמן מנסים להכיר אותי למישהו. בני 28+ וכולם אומרים דבר אחד: "כן, היא מוצאת חן בעיניי, אבל אני לא מוכן להתחתן". המצחיק הוא שאף אחד לא אומר להם שאני רוצה להתחתן, הם פשוט מניחים את זה בעצמם... ואני יכולה להבין את זה, כי כתוב לי על המצח באורות ניאון: "ילדה טובה וביתית, לא לבילוי חד-פעמי".

אולי אני פשוט צריכה לקחת את עצמי, להתגבר על הפחדים ולעבור לארץ אחרת לבד ולחפש שם בן זוג.