על טמפרמנט של שחקניות ומאמנים

הטורניר במדריד לא היה קל למדורגות הבכירות, כלומר לכל אלו שלא קוראים להן סרינה וויליאמס (עד רבע הגמר, הוא כבר היה מאתגר באופן מפתיע) ומריה שראפובה. כמעט כל יום, עוד ועוד מדורגות בכירות סיימו את דרכן מוקדם מהצפוי ולרבע הגמר הגיעו בסך הכל ארבע טניסאיות מתוך שמונת הבכירות. עד לפני כמה חודשים זה היה הנתון הרגיל והנורמלי בטורנירי הנשים הגדולים אבל בשנה האחרונה התרגלנו לנוכחות דומיננטית יותר של הטניסאיות הבכירות בשלבים המתקדמים. כפי שזה נראה כעת, אם לא תהיה התפתחות דרמטית ומפתיעה, אנחנו בדרך לגמר נוסף בין סרינה לשראפובה שנאבקות גם על המקום הראשון בסיום הטורניר. בדרך לגמר המתבקש, היו כמה תחנות ביניים מעניינות.

הכותרת המרכזית של הטורניר במדריד הייתה החזרה למגרשים של ויקה אזרנקה שלא שיחקה מאז שמינית הגמר באינדיאן וולס בגלל הפציעה ברגל. סרינה ומריה ניצלו את ההיעדרות שלה כדי לברוח בצמרת ולזכות בטורנירים האחרים (שני תארים לסרינה ושני תארים לשראפובה בחודש האחרון) אבל היא עדיין לא הפסידה השנה על המגרש, היא מהווה מרכיב מרכזי ביותר בשלישייה המובילה והיא אולי היריבה האמיתית של סרינה ולא שראפובה. היה צפוי שהיא אולי לא תהיה חדה אחרי היעדרות של כמה שבועות שהיא לא ארוכה מדיי אבל בהחלט יכולה להוציא אותה מהקצב השוטף של המשחק. בשני המשחקים שלה היא לא שיחקה מדהים אבל היא שיחקה היטב יחסית לכך שמדובר בשחקנית שחוזרת לשחק אחרי הפסקה ועל משטח שהוא לא החזק ביותר שלה. במשחק הראשון מול פבליוצ`נקובה, היא הסתבכה כשהיא באה לסגור את המערכה הראשונה ואת המערכה השנייה וגם זה לא מפתיע שהמנגנון הרגיל של סגירת משחקים קצת פחות מתפקד במשחק הראשון של החזרה למגרשים.

העובדה שהיא הפסידה בסיבוב השני למקארובה היא אמנם מפתיעה אבל לא מדהימה. אלא שהסיפור במשחק הזה לא היה ההפסד אלא איבוד השליטה על הרגשות, ההתפרצות הארסית והמכוערת על השופטת וההתפרקות המנטלית בסוף המשחק מיתרון 1-3 במערכה השלישית. זה לא משהו חסר תקדים אצל אזרנקה- אפשר להביא לא מעט דוגמאות מהעבר להתפרצויות אמוציונאליות, קללות, שבירת מחבטים , ויכוחים עם השופטים וזעם מוחצן אבל זה היה מתאים לויקה הישנה מודל 2010-2008. בשנה-שנתיים האחרונות, השדרוג המקצועי המרשים היה כרוך ומשולב בשדרוג מנטלי עוד יותר מרשים תוך כדי שליטה כמעט מקסימלית ברגשות גם אם היה ברור שמבפנים היא "בוערת". זה היה אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של סאם סומייק, המאמן שלה, לנתב את האנרגיות הפנימיות החזקות לתוך המשחק ולא להתפרצויות של זעם. היא עצמה הודתה אחרי המשחק שדווקא בגלל החזרה שלה למגרשים, היא ציפתה מעצמה יותר מדיי וכשהמשחק לא הלך בדיוק כפי שהיא רצתה, היא לקחה את זה באופן קשה יותר מהרגיל אצלה בשנה-שנתיים האחרונות. אני מניח שהיא למדה את הלקח מהמשחק הזה (ואם לא, אין ספק שהמאמן שלה העמיד אותה במקום) ובטורנירים הבאים, הן ברומא והן ברולאן גארוס, אנחנו נחזור לראות את אזרנקה הרגועה והמאופקת גם אם כולם יודעים שזה סוג של תחפושת.

מי שניצחה את אזרנקה היא לא רק אזרנקה עצמה אלא יקתרינה "קטיה" מקארובה. לפני אזרנקה היא ניצחה את ספארובה ואחרי אזרנקה היא נתנה הצגה מרשימה מאד מול ברטולי בדרך לרבע הגמר. קטיה מקארובה היא אחת השחקניות הפחות מתוקשרות אבל בעיניי היא אחת השחקניות המרתקות ביותר עם פוטנציאל אדיר שעדיין לא מומש. אין לה עקב אכילס מסוים כמו שחקניות שמאליות אחרות בסבב- היא מגישה איכותית, מחזירה מסוכנת, הפורהנד והבקהנד שלה מאד יציבים בדרך כלל, המשחק שלה מהקו האחורי וליד הרשת הוא ברמה גבוהה ועבודת הרגליים שלה היא גם משובחת. יש לה רזומה מוכח של קוטלת ענקיות והניצחון על ברטולי היה הניצחון ה-25 בקריירה שלה על שחקנית בטופ 20 כשכמובן אי אפשר לשכוח את שני רבעי הגרנד סלאם האחרונים במלבורן ואת הזכייה המפתיעה באיסטבורן לפני שלוש שנים.

הבעיה היא שבין לבין, היא לא מצליחה לנפק את אותה יכולת משובחת על בסיס קבוע. השנה למשל, אחרי הטורניר המבריק במלבורן, היא ניצחה רק משחק אחד בטורנירי WTA והפסידה בסיבוב השני בדוחא (קוויטובה), בסיבוב הראשון בדובאי (סטוסור), בסיבוב השני באינדיאן וולס (מוגורוסה), בסיבוב השני במיאמי (קוזנצובה) ובסיבוב הראשון בשטוטגרט (פבליוצ`נקובה). לא מדובר בהפסדים נוראיים והיו לה הגרלות קשות כמעט בכל טורניר אבל בפועל, היא לא מצליחה להרים את עצמה על בסיס קבוע. השוונג הנוכחי התחיל בחצי גמר הפדרציה כשהיא נשלחה להציל את המולדת במוסקבה מול סלובקיה בפיגור 2-1 והצליחה להשוות ל-2-2 אחרי משחק מותח ודרמטי על האנטוחובה (4-6 בשלישית) וביחד עם וסנינה בזוגות להעלות את רוסיה לגמר. ההישגים שלה אינם מקריים ולא מדובר בהבלחות מקריות- יש לה את כל הנתונים להצליח אפילו יותר אבל אין לה את אותה רמת אינטנסיביות יציבה שהיא תנאי בסיסי להצלחה מקצועית ולעיתים היא נכנסת למצב רוח שלילי. אם היא תצליח (ומי שמסייעת לה בשנה האחרונה היא לא אחרת מאשר אנסטסיה מיסקינה) לשמור על רמת אינטנסיביות גבוהה באופן קבוע, אין סיבה אמיתית שהיא לא תקפוץ עוד מדרגה ותתקרב אפילו לאזור הטופ 10. אם קרבר ביצעה את קפיצת המדרגה הזו, אז מדוע לא מקארובה?...

שחקנית שמאלית אחרת שגם אצלה יש פער בין הבמות הגדולות ובין הטורנירים השגרתיים היא לורה רובסון. היא כמובן צעירה הרבה יותר (מקארובה תחגוג בקרוב יום הולדת 25, רובסון  בקושי בת 19) ועתידה עוד לפניה אבל בניגוד למקארובה, רמת הלחצים ותשומת הלב התקשורתית כלפיה היא כפולה ומכופלת. מאז מלבורן האחרון כולל הניצחון הדרמטי על קוויטובה, היא נכנסה לתקופה קשה וניצחה שני משחקים מול שבעה הפסדים (לא כולל משחקי הפדרציה באילת) כשהיא לא מצליחה גם להוביל את בריטניה לניצחון בחוץ מול ארגנטינה. והנה השבוע, היא נתנה הופעה מדהימה מול רדוואנסקה בסיבוב השני וכמעט ניצחה את איוונוביץ` במשחק דרמטי בסיבוב השלישי. ניצחון על איוונוביץ` היה מזניק אותה על סף כניסה לטופ 30 והבטחה כמעט וודאית של דירוג לקראת הרולאן גארוס. התוצאות הללו השתלבו בידיעה נוספת שקשורה לרובסון או יותר נכון לפרידה שלה מהמאמן שלה בחודשים האחרונים- זליקו קראז`אן. ייתכן מאד שההתעוררות שלה השבוע קשורה במישרין לאותה פרידה מקראז`אן.

המאמן הקרואטי (שמשמש כיום גם כקפטן הדיוויס של נבחרת קרואטיה) מוכר יותר כמאמן שהביא לפריצה הגדולה של דינארה סאפינה החל מאמצע 2008 (למעשה, בדיוק לפני חמש שנים בברלין) ועד ההעפלה למקום הראשון בעולם. אחרי הפרידה מסאפינה הפצועה, הוא עבר לעבוד עם סיבולקובה וגם איתה הוא הצליח לשפר את התוצאות שלה אך אחרי פחות משנה דרכיהן נפרדו. לפני עשרה חודשים, התברר שהפרוייקט הבא שלו הוא לורה רובסון וגם כאן התוצאות לא איחרו לבוא: חצי גמר בפאלרמו שהיה בעצם התחלת הנסיקה שלה וההמשך כמובן בטורניר האולימפי, ב-US OPEN וגמר גוואנגז`או והכניסה לטופ 50. אלא שלא הכל היה כנראה חלק ומלבד התוצאות הלא יציבות, כנראה שגם היו חיכוכים מקצועיים ביניהם. הוא מוכר כמאמן קשוח ותובעני מאד כלפי החניכות שלו וכמי שדורש מהן התמסרות מוחלטת לאימונים ומפעיל לחץ אגרסיבי להתאים את עצמן לתכנית האימונים שלו. סיבולקובה שנפרדה ממנו אמרה בזמנו שהוא תרם לה הרבה אבל הלחץ שהוא הפעיל עליה היה בשלב מסוים מוגזם ובלתי אפשרי ולא הייתה לה ברירה אלא "להשתחרר" ממנו ולהירגע אחרי האינטנסיביות הנגטיבית שהיא חוותה איתו. בראיון עם עיתונאים השבוע הוא אמר שהיה פער בין הדרישות שלו ובין המוכנות המנטלית של רובסון לעבוד לפי הדרישות שלו. לטענתו, רובסון לא הייתה בוגרת מספיק ושמוסר העבודה שלה לקוי ולפיכך לא היה טעם להמשיך לעבוד ביחד. פטריק מוראטוגולו, המאמן הנוכחי של סרינה ומי שעומד בראש אקדמיית הטניס שבו היא התאמנה לפני כמה שנים צייץ באמצעות הטוויטר (צריך לכתוב פעם על הציוצים שלו) שהוא לא זוכר אף פעם בעיה של מוסר עבודה גרוע מצידה של רובסון ושייתכן שהבעיה היא בכך שמדובר על חיבור מורכב בין מנטליות שונה.

זאת סוגיה מעניינת שמעלה את השאלה על אופי המאמן או המאמנת האידיאליים: האם הדגם הרצוי הוא הדגם של המאמן הקשוח והתובעני ששומר על דיסטנס מכוון ומציב מסגרות ויעדים גבוהים לחניכות שלו או שמא המאמן האידיאלי הוא דווקא המאמן הרגוע והמלטף שמנסה לעודד את החניכות ולהתמקד בצדדים החיוביים בכוונה תחילה. המאמן הקשוח והתובעני מלכתחילה הכוונה שלו היא להעצים את האינטנסיביות של השחקנית שאולי בלעדיו היא קצת רדומה ואילו המאמן הרגוע והמלטף נועד דווקא להוריד את רמת האינטנסיביות הגבוהה מדיי ולהביא את השחקניות למשחק רגועות וחיוביות. כמובן שזה אולי טיפוסי קצה ויש הרבה מאד מאמנים שהם נמצאים באמצע ומשלבים גם היבטים מרגיעים בצד תביעות ודרישות גבוהות. זה כמובן תלוי באופי השחקנית- יש כאלו שזקוקות לדמות סמכותית שדווקא תנקוט ביד רמה ובאופן קשוח יותר ומאידך, יש שחקניות אחרות שהמאמן האידיאלי מבחינתן הוא המאמן המרגיע והחיובי. אני אולי בעתיד אכתוב יותר בפירוט על המאמנים השונים של השחקניות הבכירות וההבדלים בסוגי המאמנים השונים והדגשים שלהם מול השחקניות שאיתן הם עובדים. יש את הדגם של ווזניאקי עם האבא שהוא הדוגמא המובהקת של המאמן הקשוח והתובעני מחד ויש את הדוגמא של קוויטובה עם המאמן קוטיזה שהוא אולי הדוגמא המובהקת ביותר של המאמן החיובי והמרגיע. יש שחקניות שלפעמים עברו מהדגם התובעני לדגם המרגיע (רדוואנסקה למשל) או הפוך, מדגם המרגיע לדגם יותר תובעני (לי נה כרגע). במקרים רבים, השחקניות עצמן לא בטוחות מה מתאים להן יותר ואולי הדוגמא של רובסון היא דוגמא של שחקנית צעירה שחיפשה מאמן תובעני וקשוח ואז אחרי כמה חודשים גילתה שהאקספרימנט הזה הוא חזק מדיי ושאולי צריך לפנות לכיוון חיובי ומרגיע יותר.

והנה סתם זוג נאהבים הולך ברחובות מדריד. ובכן, המדורגת מס` 1 בעולם כנראה יוצאת עם המאמן שלה (בן 43), המדורגת מס` 3 בעולם מנהלת רומן עם זמר ודי ג`יי (בן 37) ורק המדורגת מס` 2 בעולם יוצאת עם קולגה שלה שבמקרה הוא גם צעיר ממנה בחמש שנים (בן 21) וניצח השבוע את דג`וקוביץ`. הכל נורמלי....