כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן.
***
אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון.
המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה...
קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה.
אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:
שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב.
הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם.
אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.
זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס.
גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור לנו לשתוק. אסור לנו לשתוק. אסור לנו
היום מותר.
בלי פוליטיקה, בלי ביקורות. רק חיבוק אחד לשלוש משפחות.
לשתוק.
יהי זכרם ברוך.