אני חייבת....

בא לי לצרוח...בא לי לעלות על הגג ולצרוח, אבל...אני חוששת שדווקא היום המשטרה תגיע מהר ואני אמצא את עצמי במקרה הטוב בתא המעצר, או חלילה במוסד לחולי רוח.

זאת הסיבה שאני שוב כותבת. אני מרגישה שלמרות  מזג אויר החם, את רוחות המלחמה שמתקרבות לאזורינו. אני מזמן לא מפחדת ממלחמה, אבל אני לא לבד. מפחיד אותי שלמרות כל "הו-הו" שהממשלה שלנו עושה לאחרונה, היא די פוחדת ממה שמצפה לנו. היום הסתיימו בלוויות שמונה עשר ימים מלאי מלל, טחינת מים, הצגות באמריקה ופסטיבל בתל אביב. ליבי, ליבי עם ההורים שחזרו היום למציאות כואבת.   גם אנחנו (ביבי)עומדים לפני החלטה גורלית, מבלי להיות מוכנים לכך.

תגידו בבקשה. איפה אנחנו חיים? הרי "חלם" נשארה בפולין. אז מאין יש כאן כל כך הרבה  מטומטמים.

פעמיים בזמן קצר אנו שומעים עד כמה  אין לנו על מי לסמוך, אין למי לפנות, אין עם מי לדבר. התחנונים של הנערה משרות הלאומי שנשרפה חיים מהדהדים לי עדיין במוח. היום, התקשורת הסדיסטית חזרה באין ספור פעמים על שיחה של הנער האומלל שהצליח בקושי להתקשר למשטרה. גם את השיחה הזאת אי אפשר לשכוח. כמה שלומיאליות וכמה זלזול במדינה כל כך קטנה. היום בתוכנית בוקר שמעתי שאפשר היה למצוא את הגופות כבר בהתחלה, אם במשטרה היו מאפשרים למתנדבים שמכירים את הסביבה היטב להשתתף בחיפושים. לנערים זה לא היה כבר עוזר, אבל אולי היה חוסך הרבה  מתח מכולנו ואת  הסתבכות של ביבי. נדמה לי, שאם נכנס עכשיו למלחמה...במציאות של תוהו ובוהו במזרח התיכון, אנחנו מסתכנים במלחמה כוללת שבה קיימת אפשרות  שכל הנלחמים זה בזה, יפנו ברגע  קריטי כולם נגדינו.

שאלוהים יעזור לנו...הרי לאחרונה הוא זכה בכל כך הרבה תפילות, מבלי לעשות כלום.

סליחה על הרגע לא מתאים לבדיחות, אבל נדמה לי שגם הוא הציץ על המונדיאל.

 נפגש ב-שש אחרי המלחמה?

לא מבטיחה.