גם אם אדמתי בוערת....
למרות שלפעמים אני חושבת ואף אומרת שהייתי מוכנה לעוף מפה כמה שיותר רחוק, להתרחק מהתופת, מהעצב, מהפחד התמידי....
להפסיק להסתובב בירושלים עם עיניים שמופנות לכל הכיוונים בחשש קל שהנה עוד רגע... והנה זה מגיע משם....
אני מפחדת.
אני מודה שאני מפחדת.
אבל גם אם אעזוב לארץ רחוקה, העצב ימשיך ללוות גם שם ולדעתי זה יהיה אף קשה יותר.
ומי אמר ששם יהיה בטוח יותר?
לכן כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי וכאן בניתי את ביתי בשתי ידיי!!!
(ובעזרת הפועלים והקבלן 
)
וכאן אני גם אשאר כי אין לי ארץ אחרת.
סתם, רציתי לשתף בתחושות שלי.
לפעמים אני גם עצובה, וכואבת, לפעמים אני כועסת על המצב, לפעמים בא לי להכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת משם עד יעבור זעם. למרות שעל פני הבלוג אני נראית כמעט תמיד שמחה, רצה ומדלגת באוויר....
לפעמים נחה עלי התוגה, העצב על מה שהיה לנו ומה שעוד יהיה.
אבל וזה אבל ענק
אין לי ארץ אחרת!!!
מאחלת לכולנו ימים שקטים ושלווים.
יערה.