מאחורי השיר הבא סיפור קצר: את אישתי הכרתי דרך חברה שלה ששירתה איתי בצבא, דיברנו מספר פעמים בטלפון והחלטנו להפגש, היה לא קל לתאם מכיוון ששנינו שירתנו בסדיר, הזמן הכי קרוב והכי מתאים להפגש בפעם הראשונה היה - ביום כיפור של שנת 1997.
השיר הבא נכתב שנה אחרי הפגישה הראשונה, כשמצאתי את עצמי שוב צועד בדרך אליה ביום כיפור.
היום אנחנו נשואים באושר +3 
הדרך אליך ביום כיפור 12/10/97
ברחובות נטושים מהלך,
כמו לפני שנה מצפה לראותך,
אַך הפעם לא לראשונה.
מביט בספסל מול בית-הכנסת,
שם יושב אדם "מרחף",
אַך היום הוא לא נמצא -
אולי מכפר - אולי היום הוא לא שותה.
ברחובות השקטים נראים אורות,
אורות לבנים בוהקים - בתי-כנסת מוארים.
והכל כל-כך לבן שם,
מן סינוור מטעה -
כולם לבנים כדי לכפר, כדי להתנצל. . .
אשתקד לא הכרתיך והלכתי לתומי אל אושרי,
איתך אהיה שנה ויותר
והיום ביחד נצום ונכפר.
שוב שנינו בגן שלנו,
ליד הספסל בו לראשונה דברנו -
יושבים וחושבים על שנה הבאה,
בה נהיה קצת יותר בוגרים. . .
(מהספר: "יש דברים בדיו")
אחת ההשקיעות הרבות שחווינו יחד:
