אני לא אוהבת את תקופת החגים, חודש תשרי או בלועזית חודשים ספטמבר אוקטובר. תקופה קשה ועמוסה בזכרונות מעיקים.
ב-א' בתשרי, בשנת 1917 אמי נולדה לחיים מלאי סבל וצער. 11 חודשים אחרי זה התימתה. התחלה קצת קשה לחיים. דבר אחד היא זכתה. כל חייה הבוגרים היית נאהבת ואהבה. לא כל אחד זוכה לחיות עד יומו האחרון עם לב מלא אהבה.
בשנת 1939 באחד בספטמבר התחילה מלחמת העולם השניה. מלחמה שבה אבדתי את כל המשפחה שלי שנשארה בפולין. כחודש אחרי זה הורי התחילו את חיי המשפחה שלהם בתור פליטים בברית המועצות. הם חזרו מהמלחמה מוכים נפשית וגופנית.
בחמישה באוקטובר 1950, יום אחרי שמחת תורה נולד אחי רמי.
שנים אחרי זה, בראש השנה, נפטרה בתה של אחות של הסבתא שלה, בת דודה של אבי. אשה גדולה, שגנבה את הגבול לברית המועצות והצילה כך את אחותה של סבתי, האמא שלה, את בעלה ושלושה ילדים קטנים.
בספטמבר 1968, במלחמת ההתשה, התגייס אחי לצה"ל. צעד, שהתברר שהיה גורלי לו ולמשפחתנו.
בשנת 1973, ביום כיפור, פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה נהרסו חיי. אחריה המלחמה החיים לא שבו להיות כפי שהיו. אחי גויס ביום הראשון למלחמה ולא חזר ממנה. הוא נפל בשמחת תורה, יום לפני יום הולדתו לפי התאריך העברי.
מה עבר עלי, מה עבר על משפחתי, מתארת רותי רונן, יו"ר עמותת לנצח אחי, www.brothers.org.il בראיון ללאשה, גליון 3520 29.9.2014 עמוד 74. רותי היית בראיון זה לפה לכל האחים והאחיות שלא נחשבים שכולים בעיני משרד הביטחון. כי ההכרה יכולה חלילה לעלות למשרד כסף.
תודה רותי.