שלום רב.
קשה לי לכתוב את הרשומה הזאת. אבל הבטחתי לעצמי. רשומה ככל הנראה אחרונה לחודש אוקטובר 2014.
ה 23.10.2014 עבר, וגם ה 24.10.2014. אז עברו להם 20 שנים מאז האשפוז הראשון שלי, אשפוז פסיכיאטרי מלא, מחלקה פתוחה, בתור חייל טירון, בפסיכיאטריה מחלקה ב' בתל השומר. מחלקה פתוחה.

( אחרי 20 שנה - שמוליק קראוס ז"ל ) :


 
מחצית ראשונה של שנת 1994, עברה עלי בסיום התיכון, תיכון הגימנסיה העברית "הרצליה",עם רון חולדאי.
לקראת תחילת המגנים והבגרויות האחרונות של כיתה י"ב (6) כאמור, ב 9.4.1994, באה הידיעה על מותו של קורט קוביין,סולן להקת נירוונה.
( 20 שנים למותו של קורט קוביין : http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=3107332&r=1 )
המוות שלו עירער את השפיות שלי, ומה שגם עוד עירער, זאת אהבה או אהבות נכזבות בתיכון. גם עם מלכת הכיתה דקלה כהן, וגם בחורה ג'ינג'ית בתחילת המסע לפולין בסוף ספטמבר 1993, רותם ספיר מאליאנס, יותר משנה לפני הגיוס שלי.
באותו זמן התחלתי לכתוב יומן אישי במחברות. בסוף התיכון, נפרץ אצלי סכר של שתיקה, והתחלתי לדבר בלי הפסקה, גם שטויות. אבא שלי העיר לי על זה אז. הרגשתי החמצה חברתית ענקית בסיכום התיכון, ובדיעבד אולי קצת צדקתי. הייתי נער מאוד ביישן. התיכון הסתיים ככל הנראה בסוף יוני 1994, ותאריך הגיוס שלי היה ב 12.10.1994, כלומר יותר מרבע שנה, 3 חודשים.
במהלכם, גם אחותי השניה קראה ביומן האישי שלי,בקטע שכתבתי על חסכים זוגיים, לא היתה לי חברה בתיכון, וגם שנים אחר כך, למרות הכמיהה הזאת. חברה ראשונה שלי היתה לי בגיל 27 ו 8 חודשים, עם פתיחת הבלוג הזה.
בקיץ 1994, היה גם מונדיאל בארצות הברית, שבו ברזיל ניצחה, עם רומאריו ובבטו, המונדיאל הזה פחות זכור לי, ובי"ב רק התחלתי לאהוד יותר כדורגל, (האמת גם מ 1986, מונדיאלים, כבר כתבתי על זה). אבל בי"ב התחלתי יותר להתעניין בליגה הלאומית בישראל (שהיתה אז הליגה הראשונה, זה לפני שם ליגת העל):) .
באותו קיץ, אמא שלי ואני בעזרת תלמיד שלה בגילי, גילינו ברחוב דיזינגוף בתל אביב את חברת הרבלייף, וגם גילינו שבן דוד שלי עובד בזה. הלכנו לכנסים, והתחלנו לקנות ולהשתמש באבקה ובכדורים. נכנסנו לטירוף הזה, ומאוד התלהבתי. גם באותו קיץ כנראה לפני הגיוס, הלכנו לכנס-הרצאה נדירה בירושלים, של מארק היוז, המייסד והמנכ"ל האגדי של הרבלייף (גם על זה כתבתי).
נזכרתי, אפרופו הרבלייף, נזכרתי בעוד סיבה לאשפוז: ב 1994, היתה לי עוד אובססיה, ותיעדתי את המשקל שלי. ממה שאני זוכר, בסוף התיכון, שקלתי כ 72 ק"ג (בערך מה ששוקל כיום,אולי קילו פחות).
ובתאריך הגיוס שלי שקלתי רק 60 ק"ג, הייתי ממש בגבול אנורקסיה .
התחלתי ללכת לפסיכולוג שלי שוב. מאוד פחדתי מהגיוס, ידעתי שצריך משמעת חזקה בצבא. ופחדתי שתיהיה לי תאונה בצבא, ואהרג, כמו דוד שלי ז"ל, שנהרג בגיל 19, לפני שנולדתי, לפני שנולדו הנכדים להורים של אמא שלי, סבא שלי ז"ל, וסבתא שלי שתחיה בעז"ה עד 120 ואולי יותר :) ...
או שפחדתי להשתנות כ"כ עד שאתאבד, מאוד פחדתי למות, אני עדיין פוחד למות (ע"ע החור בגרון,שבא כמעט 4 שנים אחרי זה).
מתי שהו בספטמבר 1994, אבא כינס את כל המשפחה, אמא ו5 ילדים. כינינו את המפגש הזה כ"מועצת משפחה מלחמתית", כתבנו מודעות ופתקים צבעוניים. במפגש המשפחתי הזה, אבא הודיע לנו, לכל הילדים, שהוא עוזב תוך שנה את אמא, אבל לא עוזב אותנו,הילדים. עוזב את הבית. היה עוד מפגש אחד שאני רציתי לדבר אל כל המשפחה, ולשיר את הקיץ האחרון, ולהודיע על מחשבות שהיו לי ופחדים, מה שכתבתי כאן על החשש והפחד הגדול להתגייס, למרות שלא היתה לי ברירה. בעיקר אמא אמרה, שחובה להתגייס, זאת חובה אישית ולאומית.
ב 12 באוקטובר התגייסתי.
יש אפילו תמונה דיגיטלית מתקופת הגיוס הקצרה שהייתי על מדים (כ 11 ימים):

אלון 1994 :

בתמונה רואים אותי חייל, 60 ק"ג, עם שיער ארוך. לידי הקיט-בג עם המספר האישי שלי, יושב על הספה, קורא עיתון סוף שבוע (של הטלויזיה), או של יום חמישי, מאחורי המחשב האישי הראשון שלנו, עם חבילת דיסקטים, ומאחורה הדלת כניסה. בבית של אמא שלי (עד היום), בג'. כנראה שהתמונה צולמה ביום חמישי או שישי, בסוף שבוע אפטר הראשון אחרי הגיוס, ככל הנראה ב13.10.1994, או ב 14.10.1994.
עוד נקודה: השיער. כנראה בפעם האחרונה שהסתפרתי עד הגיוס, היתה גם בערך ביוני 1994, בסיום התיכון, והייתי צריך להסתפר לפני הגיוס. ולא הסתפרתי. היו לי המון מחשבות בראש, וגם היו לי אז לילות לבנים ראשונים. שהראש מלא במחשבות ופחדים. וזה שהיה לי שיער יחסית ארוך, הגביר את זה (אז חשבתי וחושב כך גם היום).
אז זהו. התגייסתי בתל השומר, ואחרי סוף שבוע ראשון - אפטר, אחרי מנילה שהייתי אמור לעשות קורס טכנאות בחיל האוויר או חיל הים (אחרי הטירונות), התחלתי טירונות לא קרבית, אבל בשטחים, בבט"ר (בסיס טירונים), בשטחים, ליד שכם. החזקתי מעמד כשבוע. ראשון עד שישי, וברביעי, ה 19.10.1994, הגיע הפיגוע בקו 5 במרכז תל אביב. עליו כתבתי לפני יותר מ5 שנים בבלוג המערכת: זה קורה היום :
 

http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1566749&skip=1

בדקתי כעת בגוגל, וראיתי קטע יו-טיוב ארוך של מהדורת מבט, שהועלה לרשת רק לפני כשנה. הפיגוע בוצע ע"י ארגון חמאס. אותו ארגון ששולט על עזה, וירה הרבה רקטות על ישראל ותל אביב השנה הזאת (עשרים שנים אחרי) 2014. ארגון טרור.
המוסיקה בסוף שנת1994, גם הלועזית וגם העברית, היתה ממש מעולה. העלתי לכאן לבלוג הרבה מוסיקה מאותה תקופה. זכור לי במיוחד השיר זומביז-של הקרנבריז.
בהשראת הפיגוע, נזכרתי ואעלה לכאן, שיר עברי, את השיר סתיו מסוכן-של דויד ברוזה,שנכתב ע"י יהונתן גפן.
באותה תקופה, כנראה בסוף שבוע השני לגיוס שלי,באפטר השני, פספסתי גם אייטם בטלויזיה, של 5 עם רפי רשף (ערוץ 2 היה אז בתחילת דרכו, שנה ראשונה לערוץ 2) , שאירח את הזמר דיויד ברוזה, ושם סופר (כאמור פספסתי), מה הקשר בין מילות השיר, לטרור בתל אביב .

סתיו מסוכן - דויד ברוזה :


בסוף השבוע השני, באפטר השני, התחילה התפנית. הטירונות היתה קשה. הספקנו הרבה בשבוע. היה מטווח, היו ארוחות, מסדרים. הצוות, המכ"ים (3) היו קשוחים, וגם הסמל, והמ"מית. כל הצוות היה מאוד קשוח. כתבתי קצת על זה ברשומה של הפיגוע כטריגר למשבר נפשי. חטפו לי את הנשק (הצוות). היה לי איזה פאק משמעתי קטן, ובגללו עוכבתי באפטר לשעתיים, ביום שישי, במקום ב10 ב12 או משהו כזה. נסעתי הביתה, דרך התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שבשנת 1994, היתה באמת חדשה ונוצצת, לפני עשרים שנים (לקח גם עשרים שנים לבנות אותה). ב1994, התחילו רק לבנות את קניון ומגדלי השלום (שהשם הפך ברבות השנים לעזראילי, אבל השם המקורי זה מגדלי השלום,לפני עשרים שנים ב 1994). 
ככל הנראה, מהתחנה המרכזית תל אביב, לקחתי קו 27 הביתה לג', (קו שכבר לא קיים), ב 21.10.1994, יום שישי. חזרתי הביתה, עייף מהטירונות. לילה קודם לא הצלחתי להרדם מדאגה הביתה, אחרי הפיגוע. בדיוק היה המעבר מאסימונים לטלכרדים. לא היה לי נייד (עד שנת 1998) שהיה באותה שנה גם חידוש, של שרת התקשורת שולמית אלוני (ז"ל). באותו יום אבא לקח את אחותי הראשונה לחבר שלה (או אסף אותה משם), והציע לי לבוא איתו . ואני סרבתי, ואחר כך התחרטתי. היה לי ועדיין יש (למרות שהיו לי הצלחות בנושא, דרך עמותת אנוש), רצון לפרסום. התחילו לי מחשבות לא הגיוניות, שאבא שלי היה צריך לקחת אותי למקום, ושם תחכה לי כל הברנז'ה,והסלבס בארץ, בסוג של משחק כזה, כמו המופע של טרומן. חשבתי שהיעוד שלי זה להיות סלב. 
התחילו לי מחשבות שוא. באותה תקופה היה אחרי הסכם אוסלו א' (ולפני אוסלו ב'), ובאותה תקופה גם נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן, עם יצחק רבין ז"ל כראש ממשלה, והמלך חוסיין בירדן, שוחרי השלום. וגם הפיגוע היה. אז ביום שישי, היו 2 ערוצים, ערוץ 1, ששידר אבל כבד, וערוץ 2, במיוחד זכורה לי התוכנית של מרב מיכאלי, שישי חי, ששם התחילה מדיניות של :" לא ניתן לטרור לשנות לנו את סדר היום,ו\או סדר השידורים", ששם בערוץ 2 חגגו,חגגו שבת. 
אז בעקבות כך, היו לי 2 מחשבות שווא בקשר למצב: קודם כל, בעקבות צפיה בערוץ 1 וערוץ 2, חשבתי ,שבעצם השלום עם ירדן. ירדן בעצם כבשה כיבוש שקט את מדינת ישראל, ובערוץ 1 בוכים, ובערוץ 2 חוגגים, אז כאילו קנו את ערוץ 2. 
ומחשבה שניה שהיתה לי, תוך כדי צפיה ובהיה בבני המשפחה שלי, אבא אמא, ו4 אחים קטנים ממני (3 אחיות ואח), חשבתי שבני המשפחה שלי אינם, ובעצם כל בני המשפחה שלי, הם כפילים של אנשים מהצבא, או לא כפילים, הם אנשים מהצבא ,אנשים שמשרתים איתי ו\או מפקדים שלי, שהתחפשו לבני משפחה שלי, כדי להגן עלי. המחשבות האלו היו לי לפני כעשרים שנים. 
כיום כבר לא חושב כך. המחשבה על ירדן, כמובן שלא אמיתית. והמחשבה על הכפילים,היא לא רלוונטית כיום, גם אם זה היה נכון, וגם אם לא. 

אז ביום שישי, עם כל המחשבות האלו, כבר הראתי לאבא שלי איזה מסמך, שצריך להראות רק אם אני נלקח בשבי. חשבתי שאני בשבי, והיתה לי עוד מחשבה, בגלל שאני משפחת ארד, חשבתי שאני קשור למשפחה של רון ארד, ואז חטפו אותי בשבי. אז הראתי לאבא שלי מסמך כזה... הערב ירד , יום שישי בלילה. וכנראה היתה לי כבר התמוטטות עצבים, מחוסר בשינה. אני זוכר שהתמוטטתי על המיטה שלי (היתה לאח שלי ולי מיטת קומותיים, ואני הייתי למעלה), וזכורה לי זריקה בטוסיק. וכנראה התמוטטתי על המיטה, וכנראה נרדמתי, עד ליום שבת בבוקר, ו\או צהריים. התעוררתי אל תוך סוג של חלום כזה, ואולי מאז לא ממש חזרתי לעצמי, (אולי כמו במטריקס). כמו סוג של חלום מדע בידיוני כזה (אחד באשפוז אמר שצריך \רוצה לעשות עלי סרט). 
ביום שבת, ה 22.10.1994, בצהריים, אבא שלי לקח אותי, הסיע אותי מהר (90 או 100 קמ"ש), בדחיפות לפסיכולוג שלי, ישר לדירה הפרטית שלו (נדמה לי וילה) בנתניה, מצפון תל אביב (כאמור, גרנו ברמת אביב ג', שעד היום אמא שלי גרה שם(נוסע לשם מחר\היום,במוצ"ש). 
לא זוכר על מה דיברתי איתו, אבל כאמור, היו לי המחשבות הלא הגיוניות האלו בראש. אמר לי כשאני חוזר לצבא, ישר לראות קב"ן, ולספר לו הכל. 
היו לי בטח עוד מחשבות (נזכרתי שלפני הגיוס, כתבתי ביומן האישי שלי, תיכנונים לכל החיים, בדגש על מה לעשות עם הפחד מהמוות, לנסות לחיות לנצח, או לחקור את העולם הבא,אחרי גיל 40, אחרי שאפשר ללמוד קבלה ).
ואז אחרי השיחה עם הפסיכולוג, אני זוכר שחיכיתי לאבא שלי במפתן פתח הדלת של הבית של הפסיכולוג. כנראה אבא שלי דיבר איתו, והיה את השיר של אריק איינשטיין(ז"ל): "אני ואתה נשנה את העולם". והתחלתי לבכות. כאילו ששברו לי את החלום. 
אז חזרנו הביתה. וגם זכור לי באותו ליל מוצ"ש, לפני השינה,ולפני שחזרתי לצבא, בילינו עם סבתא שלי ר' ז"ל, אמא של אבא, יחד עם אחותי השניה א', בילינו במרכז תל אביב, סמוך לככר מלכי ישראל (יותר משנה לפני רצח רבין), בגן העיר, וסמוך לככר, ליד הבית של הסבא והסבתא השניים (הראשונים), ואני זוכר שהייתי מאוד מתוח וער ודרוך. גם באותו לילה, וגם בתקופה הסמוכה, היו לי עוד מחשבות,דמוי שוב, המופע של טרומן, שבעצם, שסבתא שלי שילמה לדוגמא, על מוצר מזון כלשהו, באיזור ליד ככר מלכי ישראל, בסוף פרישמן, אז נתנו לה עוד כסף, במקום ששילמה, או משהו כזה, הסתכלתי, ואלו היו המחשבות שלי. ואחותי היתה ילדה קטנה בת 12 (שכבר חגגנו לה בת מצווה באותה תחילת השנה), והתרוצצה, ואני מלא דאגות. 
רצף התהליך המחשבתי והרגשי שעברתי באותה שנה היה : ביישנות - (דאגה) - פחד - פרנויה. 
אז אחרי הבילוי הלילי עם סבתא ר'. חזרנו הביתה, והלכתי לישון. ומוקדם בבוקר, אירגנתי תיק, ונסעתי לאיצטדיון יד אליהו , למסדר, והסעה לבסיס שוב. והמסדרים המשיכו, ואני במשמעת, וכבר רציתי להגיד שאני רוצה קב"ן, והמשיכו המסדרים והסדר, והתרוצצות. וכבר לא יכולתי יותר. 30 שניות, 60 שניות. וכבר הייתי באוהל, או בביתן, וכבר לא יכולתי יותר, ונשברתי, והתחלתי לבכות. והסמל כבר איים: אנחנו נשאיר אתכם שבת, נשאיר אתכם כל הטירונות (בסך הכל נשארו 3 שבועות), בבסיס. ואני בכיתי, ואמרתי שרוצה קב"ן. אז בסוף ראיתי, אבל לקח הרבה זמן. וכל הזמן בדקו לי את הנשק, (כי חשבו שאני רוצה להתאבד, אבל בכלל לא הייתי בקטע הזה ) ומתי שהו, מישהו אמר, שקיבלתי ב' (לא ג', ב' ), וב' זה אומר, חופשי בבסיס. נתנו לי הרבה הפסקה, וסוף סוף, אחרי שבוע שלא היה לי זמן לכלום. (אני בן אדם מאוד פדנט). הצלחתי ללכת לשקם, ולקנות לי איזה חטיף או ארטיק. היה לי קצת כסף שחילקו בצבא, שכר ראשון או משהו, איזה 100 ומשהו ש"ח או יותר (לא זוכר סכום מדוייק).
ואחרי זה ראיתי קב"ן בבסיס.   
אז סיפרתי לו את המחשבות שכתבתי, פלוס זה ש "אני לא יודע אם זה הרגע הנכון בחיים, אבל אני (פוחד מהמוות) רוצה לחיות לנצח". ודבר כזה לא אומרים בצבא, זה בטח מתקשר למוות, ולמחבלים מתאבדים. אז הקב"ן בבסיס, הפנה אותי ישירות, בסוג של רכב צבאי, ישר לתל השומר. אגב, זה היה כל יום ראשון ה 23.10.1994, מהבוקר עד הערב. הרכב נדמה לי היה טרנזיט, ונסעתי עם נהג, ומולי מאחורה היה הסמל שלי, אאל"ט, וכל הדרך הסתכל אלי בעיניים, כאילו אמר:" תראה עוד מה מחכה לך, הרבה סבל". נסענו לתל השומר, וראיתי,נדמה לי 2 קב"נים, או יותר, אחד אחרי השני, וסיפרתי אותו סיפור, היתה רע"נית, והיה סגן אלוף אחד גם. ובאותה סיטואציה, אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, נתנו לי טופס למלא, ושם הייתי אמור לחתום, שאני חותם על אשפוז מלא במחלקה פסיכיאטרית. 

הבנתי גם באותו לחץ, שאם אני לא חותם, אז בטח יאשפזו אותי בכח, ולא רציתי בזה (יחסית עד היום ובכלל, המקרה הנפשי והפסיכיאטרי שלי די קל,יחסית לאנשים אחרים במערכת),
אז חתמתי, ונתנו לי כדור, לקחו לי את הנשק, ושמו אותי בחדר, עם איזה קצין גבוה\איש עסקים. אבא שלי הגיע, והיה איתי גם כל הלילה, ושוב קשקשתי על זה שהרגליים שלו עקומות, והוא בעצם עדיין כפיל\איש צבא בתחפושת אבא. הלכתי לישון, עד יום שני בבוקר, ה 24.10.1994. ואז לקחו אותי מאותו החדר, הסיעו אותי באוטו, ישר למחלקה פסיכיטארית בתל השומר. לא זוכר איזה כדור נתנו לי, אבל הייתי בהיי, הייתי מאוד שמח, ואבא שלי ליווה את האוטו מאחורה, וחייכתי כל הזמן, ונופפתי לו לשלום. השיר ששרתי שנכנסנו אבא שלי ואני למחלקה, היה דווקא לא של נירוונה, אלא של פרל ג'אם, אלייב. 
pearl jam - alive = אני עדיין בחיים ! למרות הכל. :) 
וזהו. המשפחה באה לבקר. ניסו עלי הרבה כדורים, לא יודע אילו כדורים נתנו לי במהלך האשפוז. התאשפזתי ל82 ימים, ובמהלכם, הבנתי שאני לא חוזר לצבא יותר. זה היה יותר מ45 ימים, ויותר מ60 ימים. ההורים של אמא, סבא ז"ל, וסבתא שלי שתחיה, באו הרבה, ונתנו לי תבשילים. השתתפתי קבוע בכל הפעיליות, היו קבוצות, היתה גם יוגה , מורה ליוגה , שיתפתי פעולה עם הצוות, והגיעו סטודנטיות מירושלים לפסיכולוגיה, או לעבודה סוציאלית.ליוותה אותי סטודנטית מירושלים. הייתי מסופח לר"מ2. אחרי זה הצמידו לי פסיכולוגית, גם מירושלים. היה גם כיף, ויצרתי קשרים חברתיים, עם המאושפזים. ציירתי הרבה. והיה לי גם פסיכיאטר. הכרתי את הצוות, היו 3 פסיכיאטריים. היו אחים. היו 2 אחים מבוגרים ונחמדים. אח אחד עם וותק של 30 שנים, ואח אחד יותר נחמד, עם וותק של 40 שנים במקצוע ! :) 
אני מנסה לקצר. במהלך האשפוז, אחותי הראשונה גם הגיעה (כל המשפחה היתה הרבה, כולל אמא, אבא, ואחים),
התחילה כיתה י"א, צבעה את שערה הארוך לשחור, והיתה גם היא במשלחת לפולין. היתה יום הולדת לאמא, וגם חגגנו ביחד חנוכה בחב"ד. והיה את הסילווסטר, והמצעד הלועזי השנתי של 1994, הביאו לי מהבית את הטייפ דאבל קסט\רדיו. ושמעתי הרבה שירים. סבתא שלי ר', וסבא שלי א', קנו לי 2 קסטות: את האנפלאגד של נירוונה, וגם אוסף של הביטלס בbbc, שהיה אלבום כפול או מרובע, נדמה לי. 
נתנו לי הרבה כסף, וקניתי המון דברים, גם קסטות, את זקני צפת, ואת שדים של איפה הילד. מכרתי את האלבום של גידי גוב, אין עוד יום ,ובמקומו קניתי את החדש של איפה הילד. 
אז הייתי מסופח לר"מ2 והגיעו בחורות, חיילות נחמדות לבקר אותי לפעמים. היה עיתון, והלכתי לגיימיון. התחיל אז בטלויזיה זאפ לראשון בקרייה בתל אביב. היתה הרבה מוסיקה טובה, בעיקר היה אז גל של רוק ישראלי משובח. מוניקה סקס התחילו אז, היה את הקומדי סטור בשיאו אז, והמעגל של דן שילון. (ערוץ 2 היה אז בסוף השנה הראשונה שלי, ותחילת השנה השניה). 
היו הרבה קליפים ישראליים חדשים, גם שלום חנוך הוציא אז אלבום חדש, נדמה לי עם הקליפ "לאט לאט". וגם משינה עם הקליפ הראשון, להתראות נעורים שלום אהבה (שרוצה לשים בתור שיר סיום),
משינה הוציאה את האלבום האחרון שלה בינתיים, (לפני הפרידה הראשונה), ב 1.1.1995. 
אני השתחררתי מתל השומר, כנראה ב 11.1.1995, יומיים אחרי הלידה של הנין הראשון א', בן בכור לנכדה הראשונה של סבא וסבתא שלי,ההורים של אמא. 
והשתחררתי מהצבא ככל הנראה ב 16.1.1995, ביום של הברית שלו. בפרופיל 21 נפשי (בריאותי) קבוע, שהיה לי צמוד לתעודת זהות, עד שאבדה בשנת 2000 ההזויה שלי. 
זהו בערך. ואחרי ועדה, בעצם לא הכירו בי כנכה של משרד הבטחון, בגלל 2 סיבות שכתבתי כאן: המשבר נישואין של ההורים שלי, סיבה משפחתית, שהרבה משפחות חוות, וגם בגלל הטרור, הפיגוע, שבעצם כל המדינה חוותה ולא רק אני, ואז כנראה לא היה נט"ל, או לא היתה מודעות גבוהה לזה, ואולי זה לא קשור. וגם הייתי צעיר, אופטימי, ונאיבי. וגם לא רציתי להיקרא נכה (סטיגמה).
וזהו בערך. אולי סיכומים באים יבואו, בסוף השנה, או תחילת שנה הבאה, במסגרת פוסטים "עשרים שנים אחרי". הפסיכיאטר בתל השומר, כשעזבתי, נתן לי מכתב לאיכילוב (אבל הופנתי לרמת חן), ואמר לי:"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים כאן". וטפו טפו, לא התאשפזתי מאז אשפוז מלא, לא מחלקה פתוחה, ובטח אף פעם לא בסגורה. מאז התאשפזתי 3 אשפוזי יום, 1995, ברמת חן, 2001, באיכילוב, ו2006(רק 3 חודשים) ברבי מבחרך5,משרד הבריאות, השתחררתי בספטמבר 2006, ומאז כבר יותר מ8 שנים אני חופשי, גר בדיור מוגן של קידום כאן ,כמעט 3 שנים וזהו :). 

להתראות נעורים שלום אהבה - משינה : 


"מרגיש כמו תאונה,אבל ממשיך להתנהג רגיל". 
אגב, עוד כמה דברים: בסוף האשפוז, אמרתי לפסיכיאטר ולצוות, את מה שהם רצו לשמוע, כ3 שנים לפני שקראתי על כך בספר של פירסינג - זן ואמנות אחזקת האופנוע. כנראה שרק כך אפשר להשתחרר ממחלקה פסיכיאטרית. אבל כיום אני פיתחתי , נדמה לי, לפחות בזה, פיתחתי עמוד שדרה יציב של שפיות מתמשכת, מקווה לאורך כל החיים. 
להתראות נעורים שלום אהבה. אפרופו אהבה ו"אני ואתה נשנה את העולם". 
מהפכה של אהבה חוזרת, 20 שנים אחרי האלבום של משינה, ב 1.1.1995, 
אז מי שרוצה (הגיע אלי במייל), לחבור, ולנסות לשנות את העולם לטובה, בשאיפה לאוטופיה, ואהבה וכו', 
מוזמן למלא את דף הנחיתה הבא (משער שצריך להשקיע גם אנרגיה בכ 300 ש"ח לחודש, מאז ינואר 2015): 

http://lp.wisemail.co.il/bxa5

להתראות (נעורים), שלום, אהבה (בכל). 
אלון :) 
       =] ...