נימי (שם בדוי) הייתה נמלת קציר רגילה למראה. היא הייתה שחורה כמו אחיותיה הרבות, קטנה כמותן וזריזה כמותן.
אבל משהו בה היה שונה. כשכל הנמלים רצו בשיירה גדולה, נושאות זרעים אל הקן, היא עמדה בצד והסתכלה עליהן בתמיהה. היא לא הבינה למה הן חייבות לרוץ ככה כל היום.
למה הן לא יכולות לעצור לרגע כדי ליהנות ממזג האוויר היפה, מהפרחים הנאים ומהשמיים הכחולים?
עוד כשהייתה נימי רק רימה קטנה היא למדה את סיסמת הקן שלה: "העבודה היא חיינו". אבל היה לה קשה להאמין בכך. חייב היה להיות משהו בחיים מעבר לעבודה.
האם זה הגיוני שהיא נולדה רק כדי לעבוד ואין טעם לחייה ללא עבודה?
היא קנאה בצרצרים שקפצו להם חופשיים ומאושרים סביב הקן ללא דאגות למחר.
אחד מהם לימד אותה סיסמה שהתחבבה עליה מאוד: "העבודה היא חיינו – אבל לא בשבילנו".
בימים הראשונים לחייה כנמלה בוגרת שאר הנמלים השתדלו להתעלם ממנה. הן עברו לידה בשיירות הארוכות שלהן אבל לא הסתכלו לכיוונה.
בשלב מסוים זה התחיל להרגיז אותה. היא ניסתה לקרוא להן ולהסב את תשומת לבן מן העבודה הקשה והאינסופית, אך ללא הצלחה.
בשלב מסוים זה התחיל להרגיז אותה. היא ניסתה לקרוא להן ולהסב את תשומת לבן מן העבודה הקשה והאינסופית, אך ללא הצלחה.
בצר לה היא התחילה לנבוח לכיוונן – בתקווה שזה יגרום להן להבחין בקיומה – אבל למרות שהיא נבחה בקול רם השיירה המשיכה לעבור ללא הפרעה.
בכל זאת, מסתבר שכמה מהנמלים כן הבחינו בהתנהגות השונה והמשונה (שלא לומר הזרה והמוזרה) שלה. בוקר אחד, בעודה מוצצת גבעול תחת גשר מט לנפול, יצאו שתי נמלים גדולות למדי מן השיירה ונגשו ישירות אליה.
הנמלה הגדולה יותר מן השתיים שאלה אותה לשמה ולאחר שקיבלה תשובה היא שאלה ישירות מדוע נימי לא עובדת כמו כל הנמלים.
נימי הסבירה לה על הפרחים והדבורים אבל באמצע ההסבר הנמלה השנייה מן השתיים קטעה את דבריה בגסות וקראה: "את נמלה עצלנית! בושה וחרפה! לכי אל הנמלה, עצלה, למדי דרכיה והחכימי!"
האמירה הזאת מאוד בלבלה את נימי. (למעשה היא גם פגעה בנימי נפשה, אבל זה משפט קצת מבלבל כי הוא לא מנוקד).
היא שאלה: "לאיזה נמלה אני אמורה ללכת? האם אני יכולה ללכת אל עצמי? וללמוד את דרכיי?"
שתי הנמלים הזרות הסתכלו זו אל זו במבוכה.
הנמלה הגדולה יותר מביניהן אמרה בהיסוס: "קראתי את הספר 'אל עצמי' של גלילה רון-פדר-עמית, אבל לא חשבתי על כך שנמלה יכולה ללכת אל עצמה... האם זה אפשרי?"
הנמלה השנייה שאלה בתגובה (כאילו כדי להוכיח שהיא יהודייה): "אם עץ נופל באמצע היער ואף אחד לא שומע, האם הוא פוגע בנמלים שעברו תחתיו?"
נימי הבינה שמשהו גדול מתרחש פה. היא עודדה את שתי חברותיה החדשות להמשיך ולהעלות שאלות פילוסופיות (במשקל נמלה) וכך עבר עליהן המשך היום בנעימים תוך שיחה בטלה וצפייה בשיירה העוברת על פניהן.
מפעם לפעם, עפ"י הצעתה של נימי, הן נבחו על השיירה, אבל זאת המשיכה לעבור ללא הפרעה.
למחרת התייצבו שלוש הנמלים (שכבר קראו לעצמן שלושת המוסקטריות) בעמדתן לשיחה מהנה בנושאים ברומו של עולם ולתצפית על השיירה.
כנראה בגלל שהן עשו יותר רעש ממה שנימי עשתה כשהייתה שם לבד, הנמלים העמלות בשיירה שמו לב אליהן יותר מבעבר. הן כל הזמן הפנו את ראשן אל מקור הרעש וכמה מהן מלמלו בקול רם הערות על הדור הצעיר ההולך ופוחת.
לקראת הצהרים התנתקה מהשיירה חבורה של חמש נמלים קשוחות למראה, חמושות בצבתות כבדות ומאיימות.
הן צעדו היישר אל נימי וחברותיה וקראו פה אחד: "חיזרו לעבודה מיד!"
"למה?" שאלה נימי בשלווה.
הנמלים החדשות ניסו להסביר את הסיבות לכך שנמלים צריכות לעבוד ונכנסו לוויכוח ארוך עם המוסקטריות. כשהשמש שקעה הן קבעו להמשיך בוויכוח למחרת באותו מקום.
וכך כל יום גדלה חבורת הנמלים שעמדה בצד וצפתה על השיירה ואילו השיירה הלכה והצטמצמה.
יום בהיר אחד גילתה אחת הנמלים שהיא בעצם הנמלה היחידה בשיירה. היא קראת אל חבורת הנמלים הענקית שעמדה בצד וצפתה עליה: "היי! מה אתן חושבות שאתן עושות?"
פתאום נימי מצאה את התשובה אותה חיפשה כל חייה. היא ענתה: "אנחנו מנהלות! תמשיכי לעבוד – את עושה עבודה מצוינת!"
מוסר השכל: לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה והתחל לנהל
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא - פרי??? סה פורמידבל!! - - בבלוג של yaelkana