מתפרקת, ואני לבד.
תמיד כשיש טריגר אני לא יכולה להחזיק את הדמעות. אני לא יכולה לעמוד מול מישהו בפרצוף פוקר בזמן שיש שם משהו שמפרק אותי.
הדחייה הזו, הדחייה שלא נגמרת.
בין אם היא מדומיינת בראש שלי או חיה אמיתית ובועטת.
הדחייה שלו.
הדחייה שלי את עצמי.
הדחייה של החברים.
הדחייה של ההיא שאני בכלל לא מכירה. מפרקת אותי לחתיכות.
אז אני בוכה מול אנשים זרים. אנשים שלא יודעים מי אני ושסתם עברו בדרך אני בוכה ובוכה ובוכה וקשה לדבר וקשה להסביר
והם לא מבינים.
ואני מרגישה כמו חולת נפש.
מתפרקת.
רוצה לברוח, להעלם. להתפוגג.
לא יכולה לראות אותו יותר. ואין איך לברוח מהרייקנות הזו.
הרייקנות שאחרי הדחייה, שאני לבד.
שאף אחד לא רוצה.
שכל החברים וירטואליים.