דלת אחת, שלא הייתה מדלת העם, החליטה לצאת מדלת אמותיה ולראות עולם.
התנתקה היא מציריה (שבין כה וכה היו מנותקים מהעם) וכשרק התחילה לחשוב לאן לשים פעמיה הגיע בעל הדירה בה היא גרה וחיבר אותה שוב לצירים.
כעסה הדלת מאוד והתייפחה מרוב תסכול: זה לא היה קל להתנתק מהצירים ולבסוף כל עמלה היה לשווא?
אחרי ליל נדודים (בו היא נותרה במקומה ולא נדדה הרבה אבל לא ישנה) החליטה הדלת שמכשולים קטנים שכאלה לא יעמדו בדרכה.
כשהבוקר הגיע היא הייתה נחושה בדעתה לנסות שוב את מזלה.
אחרי מאמצים רבים היא הצליחה לנתק ציר אחד (את הצפוני) והחליטה לנוח קצת לפני שתטפל בשני.
מה רבה הייתה אכזבתה כשבעל הבית (המרושע) הופיע פתאום שוב ובגסות לב ורוח חסרי תקדים שם את כל מאמציה לאל.
הדלת שוב הזילה דמעות לרוב, אבל לאחר תום תקופת האבל היא החליטה לחפש תכנית טובה יותר – כזאת שלא תבוטל במחי יד ע"י בעל הבית (האמת שהוא היה צריך שתי ידיים וגם להתאמץ, אבל מבחינת הדלת הוא ביטל בעשר דקות עבודה מאמצים של שעות ארוכות).
אחרי עוד כמה נסיונות סרק הגיעה הדלת למסקנה שעליה לחכות לשעת כושר. היא התחילה לצותת לתכניותיו של בעל הבית (גם אלה ששודרו בטלוויזיה, אבל גם אלה שהוא תכנן בעצמו) וחכתה בסבלנות רבה לשמוע רמזים על כך שהוא מתכונן לעזוב את הבית לתקופה ארוכה.
הסבלנות השתלמה: אחרי כמה חודשים שמעה הדלת בפירוש תכניות לנסיעה לשבועיים לחו"ל!
הדלת המשיכה לעקוב אחרי ההכנות לנסיעה ובמקביל תכננה את יציאתה לחופשה גדולה ומדהימה עוד יותר.
היום הגדול הגיע. בעל הבית לקח אתו מזוודה גדולה ויצא מוקדם בבוקר (בעצם כבר באמצע הלילה).
כשדלת הכניסה (שהיא דלת אחרת מהדלת גיבורת סיפורנו) נטרקה מאחוריו השתרר שקט בבית והדלת שלנו התחילה בנסיונות החילוץ שלה.
לאחר עבודה קשה של כמה שעות היא הצליחה להשתחרר מהצירים ומצאה את עצמה נשענת על הקיר.
כעת היא הייתה חופשיה וכל שנשאר לה הוא לצאת החוצה ולראות את העולם הגדול.
כעת היא הייתה חופשיה וכל שנשאר לה הוא לצאת החוצה ולראות את העולם הגדול.
אבל... להפתעתה ולאכזבתה הסתבר לדלת שהיא לא מסוגלת לעבור בפתח!
היא החליטה להתקדם אל החלון ולפחות להשקיף ממנו על העולם, אבל אחרי שני צעדים היא מצאה את עצמה מוטלת על הרצפה ללא יכולת להתרומם.
כך נשארה הדלת שלנו שוכבת על הרצפה במשך שבועיים שלמים.
באותם שבועיים היא עסקה בעיקר בבכי, חרטה, רחמים עצמיים וגעגועים לבעל הבית שיחזור ויחבר אותה שוב לצירים שייתנו לה את התמיכה (הפיזית והנפשית) שהיא הייתה צריכה כל כך.
באותם שבועיים היא עסקה בעיקר בבכי, חרטה, רחמים עצמיים וגעגועים לבעל הבית שיחזור ויחבר אותה שוב לצירים שייתנו לה את התמיכה (הפיזית והנפשית) שהיא הייתה צריכה כל כך.
כשבעל הבית סוף סוף חזר (היה מצוין, תודה ששאלתם) הוא נדהם לגלות את הדלת שוכבת כך על הרצפה.
הוא הבחין גם שהעץ התנפח בכמה מקומות (מן הסתם בגלל כל הדמעות) ואמר לעצמו שהוא היה צריך להחליף את הדלת הזאת כבר בפעם הראשונה שהיא נפלה מהצירים.
הוא הבחין גם שהעץ התנפח בכמה מקומות (מן הסתם בגלל כל הדמעות) ואמר לעצמו שהוא היה צריך להחליף את הדלת הזאת כבר בפעם הראשונה שהיא נפלה מהצירים.
אמר ועשה: תוך כמה שבועות קצרים הופיע בבית מתקין דלתות שהתקין דלת חדשה במקומה של הדלת ההרפתקנית (ובאותה הזדמנות החליף גם את כל שאר הדלתות בבית).
והדלת שלנו?
היא הובלה אחר כבוד החוצה וסוף סוף ראתה עולם. קודם את חדר המדרגות, אח"כ את הרחוב ואת משאית האשפה של העירייה ולבסוף את המזבלה העירונית שם היא הזדקנה בכבוד ופגשה חברים חדשים בכל יום.
היא הובלה אחר כבוד החוצה וסוף סוף ראתה עולם. קודם את חדר המדרגות, אח"כ את הרחוב ואת משאית האשפה של העירייה ולבסוף את המזבלה העירונית שם היא הזדקנה בכבוד ופגשה חברים חדשים בכל יום.
ובכל זאת, לפעמים היא התגעגעה לחדר הישן שלה.
מוסר השכל: טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור?
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא –39 מדריד כיכר פוארטה דל סול והסביבה - בבלוג של מנורה