לפני שבע שנים, פחות שבועיים בערך, הלכנו עננת ואני ברחוב מקביל לשלנו ומצאנו שם גור חתולים ג'ינג'י קטן שבכה ללא הרף.
כאוהבי חתולים ידועים ניסינו להתקרב אליו אבל הוא היה מבוהל מאוד. בכה בהיסטריה וכשהתקרבנו אליו התחבא תחת מכונית חונה.
אמו לא נראתה בסביבה והוא נראה מורעב ומסכן.
עננת מיהרה הביתה והביאה אוכל חתולים. בסבלנות רבה ובעזרת שוחד היא הצליחה להתקרב לחתלתול ולהביא אותו הביתה.
למחרת בבוקר היא לקחה אותו לווטרינר שהוריד ממנו כמות שלא תיאמן של פרעושים וקרציות וקבע שהוא כבן חודשיים.
מאז החתול הצטרף למשפחתנו ושמו בישראל נקרא בילבו.
בילבו גדל והפך לחתול מכובד (אבל שובב), יפה וחכם.
הוא נהג להצטרף אלינו למקלחת (לא לזרם המים... רק לחדר האמבטיה), לפתוח דלתות, לחקור כל מקום שבטווח הגעתו (כולל הגג ובשעת הכושר דירת השכנים) ולהוסיף הרבה שמחה לחיינו.
בקיצור הוא היה חתול מוצלח ואנחנו אהבנו אותו מאוד.
אני חושד שאני לא מצליח להעביר את דמותו של בילבו למי שלא מכיר או אוהב חתולים. אני מקווה שאוהבי חתולים מבינים אותי.
היום בבוקר (רביעי) גיליתי שבילבו לא מגיע לקבל את ארוחת הבוקר שלו. זה היה מאוד לא אופייני לו.
התחלתי לחפש אותו ברחבי הבית ללא הצלחה.
התחלתי לחפש אותו ברחבי הבית ללא הצלחה.
אחרי זמן מה החלטתי לצאת לחפש אותו בחצר הבית. למרבה הצער מצאתי אותו שם – במצב לא טוב.
אנחנו גרים בקומה שביעית ומסתבר שמתישהו במהלך הלילה בילבו נפל החוצה דרך אחד החלונות.
מיהרתי לקחת אותו לוטרינר אבל זה לא הצליח להציל את חייו.
בצהרים קיבלנו את הבשורה הרעה על מותו.
איך מספידים חתול? איך מתאבלים עליו?
הוא לא היה אדם, אבל הוא היה חלק מהמשפחה. ושבע שנים איתנו לא הולכות ברגל.
כולנו מרגישים צער רב על מותו. אי אפשר לתאר את זה במילים.
אני יודע שנתגעגע אליו.
לפחות אני מתנחם בעובדה שהיו לנו שבע שנים טובות יחד.
אפשר לראות עוד תמונות של בילבו בבלוג של עננת.
