לאחרונה מועבר בפייסבוק מין אתגר, המכונה בפינו, הבלוגרים, שרביט, במסגרתו המשתתפים מעלים, במשך חמישה ימים, חמש תמונות בשחור לבן. השרביט הועבר אלי על ידי צביה, הלוא היא תזזאטית, ואני נעניתי לאתגר בשמחה.
הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש ברשת מה מהות האתגר; האם הרעיון הוא להעלות תמונות נוסטלגיות? האם הרעיון הוא לעבד תמונות צבעוניות לשחור לבן כאמירה אמנותית? האם התמונות צריכות להיות כאלה שצולמו על ידי מי שמעלה אותם או שאפשר להעלות כל תמונה בשחור לבן שחשקה נפשי לפרסם? מאחר ולא מצאתי בשום מקום רציונאל או הנחיות מדויקות, החלטתי להפסיק להיות כבדה ורצינית כל כך ולקחת לעצמי את החופש לפרש את האתגר כפי שחשקה נפשי. וכך עשיתי. כמובן שלא פספסתי הזדמנות לכתוב כמה מילים על כל תמונה והרי התוצאה לפניכם.
היום הראשון:
היום הראשון היה קל. לכל צלם חובב, שגם מעבד תמונות, יש כמה תמונות שהעיבוד לשחור-לבן עשה עימן חסד גדול. אני נוהגת לעבד את התמונות שלי באמצעות פיקאסה, כלי חביב ופשוט שמאפשר לבצע תיקונים קטנים, ליישר, לחתוך וגם לשחק עם עוצמת הצבעים. ליום הראשון בחרתי בתמונה הראשונה שלי שהפכתי לשחור לבן ואהבתי אותה יותר ככה.
אתגר שחור - לבן. חמישה ימים שבהם אפרסם חמש תמונות בשחור לבן.
ליום הראשון בחרתי בתמונה של נער משבט הבושמנים. אלה שמצקצקים. צילמתי את התמונה לפני 6 שנים בטנזניה.
הביקור הקצר אצל הבושמנים חיסל את הרעיון הרומנטי שהיה לי, לפיו חבל שלא נולדתי בימים בהם האדם התגורר במערות, צד וליקט את המזון הדרוש לו וחי באחווה אמיתית עם בני מינו - שהיו נחוצים להישרדותו והוא - להישרדותם. הם מתים מדלקות וממחלות שאנטיביוטיקה מחסלת כליל; הם מתרבים בינם לבין עצמם ולכן סובלים מפגמים גנטיים; בקבוצה אותה ביקרנו רבים סובלים מאפילפסיה וגורם המוות השכיח ביותר הוא שריפה כתוצאה מהתעלפות על מדורה; הם מכורים לאלכוהול שהם רוקחים בעצמם ולסמים שהם מגדלים בעצמם; וכשיש להם צרה ממש גדולה או מחלה ממש קשה - השמאן מוזמן לבצע את טקסיו הדתיים. ועכשיו, כשהגיע האדם הלבן וגילה להם מה זה כסף ומותגים, הם מתהלכים בליוויס דהוי וקרוע ומכינים כלי נגינה כדי שהתיירים יקנו תמורת פרוטות.
![]()
היום השני:
גם היום השני היה קל. הפעם בחרתי בתמונה שאני מאד אוהבת, שצילמתי לפני כמה שנים במסגרת קורס צילום וכשעיבדתי אותה - השארתי אותה בצבע. לכבוד האתגר הפכתי אותה לשחור לבן.
אתגר שחור - לבן - היום השני
היום בחרתי לפרסם תמונה שצילמתי בסדנת עירום במסגרת קורס צילום שעשיתי בשנת 2009. מאז השתתפתי עוד פעם אחת בסדנת צילום בעירום, באופן פרטי. בפעם השנייה - כולם היו גברים (חוץ מהדוגמנית וממני) וכולם היו יוצאי חבר העמים (חוץ ממני....). לפני שהתחלנו לצלם כל המשתתפים השוו גופים, עדשות, גדלים ומשקלים, בדקו למי יש יותר גדול. חוץ ממני. אני חשבתי על דוגמנית העירום ושאלתי את עצמי אם זה אומץ או טמטום - מה שהיא עושה. לי זה נראה לא פשוט להוריד את הבגדים ולהתערטל ככה בפני קבוצה של אנשים זרים, שמסתכלים על העולם דרך עדשה. כמובן שהכל נעשה לשם האמנות והאמנות בלבד אבל בכל זאת, לכי תדעי איפה יצוצו התמונות האלה יום אחד ובאיזו קונסטלציה.
![]()
היום השלישי:
אחרי יומיים בהן קיבלתי תגובות מכל מני אנשים על התמונות שפרסמתי ועל ההגיגים שהוספתי, הבנתי שלתמונות שאני בוחרת לפרסם יש ערך מוסף - יש בהן סוג של אמירה עלי, על מי שאני, על האופן בו אני מסתכלת על העולם. ואם זה המצב - מין הראוי להעלות תמונה של חתול ולכתוב כמה מלים על החיה החביבה הזו, שמהווה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי מאז שהייתי בת 3 בערך.
אתגר שחור - לבן - היום השלישי
היום בחרתי לפרסם תמונה של גור חתולים שצילמתי בספטמבר האחרון בירושלים. הוא ישב בתוך עציץ חרס בגינה של בית פרטי, אמא שלו הסתובבה סביבו ושמרה עליו ואני צילמתי אותו מבעד לשער. כמה קשים יהיו חייו ברחוב, חשבתי לעצמי. עוד יותר קשים - אם זו נקבה.
חתולים - אני אוהבת אותם. זה אצלי בגנים. בעיני הם יצורים מקסימים. אני עושה בשבילם דברים שאנשים אחרים עושים בשביל בני אדם במצוקה; אני מאכילה את חתולי הרחוב שאימצו את חצר הבניין, מוודאת שיש להם מים בקיץ, מסדרת להם מחסה מפני הגשם בחורף, לוקחת אותם לווטרינר כשצריך, אפילו מסדרת להם בית חם ואוהב, אם התמזל מזלי (ומזלם). בן זוגי אומר שאני אוספת מצוות של חתולים. אני אומרת שאני לא עושה את זה בשביל המצווה. אני עושה את זה כי זה מרחיב לי את הלב ![]()
![]()
היום הרביעי:
ביום הרביעי כבר הרחתי את הסוף, והחלטתי לפרסם תמונות שצולמו במקור בשחור לבן, לפני 40 שנה בערך. הפעם, קודם בחרתי בסיפור שאני רוצה לספר ואחר כך התחלתי לחפש את התמונות שקשורות אליו. אבא שלי הוא צלם חובב. מאז שאני זוכרת אותו הוא מצלם. הוא תיעד המון רגעים בחיי המשפחה, פיתח את התמונות בעצמו ושמר אותן - חלקן באלבומים וחלקן במין קופסת קרטון. כשיצא לפנסיה התחיל מין מפעל חיים - לסרוק את כל התמונות ולתקן פגמים בפוטושופ. באמצע התהליך הוא התחיל להתנדב בפנימיית בן שמן - בה למד, באותו פרויקט בדיוק ועצר את הפרויקט האישי שלו. הוא העביר לי את מקבץ התמונות המשפחתיות שהספיק לסרוק וביום הרביעי של האתגר התחלתי לעבור על הקבצים שלו, שהם ממש אוצר, מתוך ידיעה שהתמונות שאני מחפשת נמצאות שם.
אתגר שחור - לבן - היום הרביעי
היום החלטתי, לשם שינוי, להעלות שתי תמונות נוסטלגיות, שצולמו בתחילת שנות ה- 70', בשחור לבן במקור, על ידי אבא שלי.
למה שתי תמונות? כי יש מאחוריהן סיפור, שהפך עם השנים להיות חלק מהמיתולוגיה המשפחתית שלנו.
כשהייתי ילדה קטנה, עיניכם הרואות, ההורים שלי לקחו אותי לביקור בגן החיות התנ"כי. גן החיות התנ"כי היה ממוקם אז בקרבת שכונת רוממה, בלב ליבה של ירושלים. הוא היה גן קטן, עלוב וקלסטרופובי, שהדבר היחיד המשותף לו ולגן החיות התנ"כי המקסים של היום הוא השם, ואני די בטוחה שאם היה קיים היום במתכונתו ההיא, ארגוני צער בעלי חיים למיניהם היו הופכים עולמות כדי לסגור אותו ולגאול את החיות האומללות מבתי הכלא הקטנים שאליהם הן הוכנסו.
אבל אז לא היתה אלטרנטיבה אחרת ולכן ההורים שלי לקחו אותי לשם. בשלב כלשהו של הטיול בגן התחלתי לבכות. כשההורים שלי שאלו אותי למה אני בוכה, עניתי, בלי להתבלבל, שהקוף עצוב. זה שעשע אותם. אבא שלי מיד צילם אותי ואת הקוף העצוב וכך הנציח את הסיפור.
ובכל פעם שאני שומעת את הסיפור הזה אני חושבת לעצמי שאמפתיה היא, כנראה, תכונה מולדת...
![]()
![]()
היום החמישי:
ביום החמישי והאחרון שברתי את הראש באיזו תמונה לבחור. בארבעת הימים שחלפו העליתי תמונות שאני צילמתי ועיבדתי לשחור לבן, העליתי תמונות נוסטלגיות, שצולמו במקור בשחור לבן, העליתי תמונות שמספרות על עצמי, העליתי תמונות שמספרות על אחרים, העליתי תמונות של אנשים והעליתי תמונות של בעלי חיים. יכולתי להעלות עוד תמונה נוסטלגית או עוד תמונה שצילמתי בעצמי אבל רציתי שתהיה לתמונה האחרונה אמירה, או לפחות פואנטה. התרכזתי באתגר עצמו, בשחור - לבן נטול הצבע ושאלתי את עצמי מה עוד יש לומר בנושא. עברתי על עשרות תיקיות עם המון תמונות ואז נתקלתי בתמונה שנתנה לי רעיון. החלטתי לפרסם תמונה שמשלבת בין שחור לבן לבין צבע. העיבוד עצמו פשוט מאד באמצעות פיקאסה והוא יוצר תוצאה שהרבה אנשים מאד מתלהבים ממנה.
אתגר שחור - לבן - היום החמישי והאחרון
אני לא יודעת מי התחיל את האתגר הזה והאם היו לו כוונות ספציפיות כלשהן; האם הוא רצה להתמקד בתמונות נוסטלגיות, שצולמו בעידן בו לא היתה אפשרות לצלם בצבע אלא רק בשחור לבן? האם הוא רצה להתמקד בתמונות שעובדת היותן מוצגות בשחור לבן היא בחירה של הצלם, סוג של אמירה אמנותית? אולי היתה לו כוונה אחרת שאני בכלל לא חושבת עליה? ואולי הוא סתם התחיל עם האתגר בלי שהיו לו (או לה) מטרות כלשהן? אני לא יודעת. בכל אופן, לקחתי לעצמי את החופש לפרש את האתגר הזה כמו שבא לי. בימים הראשנים העליתי תמונות שצולמו בצבע ועובדו לשחור לבן, ביום הרביעי בחרתי בתמונות נוסטלגיות שצולמו בשחור לבן במקור וליום האחרון - אחרי המון לבטים - בחרתי בתמונה שעברה סוג אחר של עיבוד - כל התמונה עובדה לשחור לבן למעט אלמנט אחד - שנשאר צבעוני. הרבה אנשים מאד מתלהבים מהסגנון הזה. אני חושבת שהוא יפה בתנאי שהתמונה מתאימה לסוג כזה של עיבוד, אחרת היא בקלות יכולה להפוך לקיטש.
את התמונה צילמתי במאי האחרון באחוזת דוברובין. לא מתלווה אליה סיפור מיוחד אבל יכול להיות שהיא מרמזת על מצב הרוח הרומנטי שהיה לי כשצילמתי אותה, כשנסעתי יחד עם בן זוגי בפעם הראשונה לצימר בצפון.
![]()
... אבל לבאו היום ולהאשים אותה במה שקורה בכיתה – זה יהיה ממש לא נכון... למרות ש.. למרות שאני יודעת שהטריגר היה גם בגלל המעבר שלו לכיתה שהתנגדתי בכל תוקף שילמד בה.
. אישה ללא פדגוגיה בגרוש, לא רגישה ועם 0 סובלנות לשוני של ילדים. אצלה ילד הוא רובוט.. ומי שלא... אז הוא 0. וככה הבן שלי המשך שנה שלמה – עם תחושה שלא טוב לו, לא בא לו ללמוד והעיקר שיש לו חברים שצוחקים ממנו – החיים יפים והכול בסדר.
הנחתי את השפופרת על המיטה... היא דיברה דיברה דיברה דיברה... גם ככה לא נותנת להשחיל מילה... דיברה דיברה דיברה.... וכבר לא עניין אותי מה היא מקשקשת.... מדי פעם הרמתי את הטלפון להגיב: ממממ וזרקתי אותו שוב על המיטה שהפחית את הזמזום המעצבן שבקולה.
