כשפרסמתי את המדריך המאוד (לא) שימושי שלי בנושא "איך להירדם מהר" כתבה לי הבלוגרית המצטיינת Yaelo1 שלה אין בעיה להירדם אבל יש לה בעיה לקום בבוקר והיא תשמח לקבל ממני עצה או שתיים בנושא.
מאז אותו יום רחוק (זה היה עוד בשנה שעברה!) התלבטתי ביני לבין עצמי בשאלה זאת: האם יש לי עצות בנושא? האם אני מהווה סמכות ראויה למתן עצות בנושא קריטי זה?
בימים אלה, כשהתחלתי לחשוב על סיכום שנת 2015 (לאור רצוני העז כי היא תסתיים כבר) הבנתי פתאום כי השנה הצלחתי לקום בלא פחות מ-100% מהבקרים – שזוהי לכל הדעות תוצאה מושלמת.
במבט לאחור הבנתי כי גם בשנה שחלפה ובשנים שלפניה הצלחתי לקום בבקרים – ואפילו כמעט בכל בוקר (למעט ימי כיפור בהם אני קם לרוב בצהרים. אבל כמה ימי כיפור כבר יש בשנה ממוצעת? לא יותר משניים-שלושה).
מכיוון שכך, ברור לי כי אני יכול, ראוי ומוסמך לתת עצות בנושא חשוב זה. כל שעליי לעשות הוא להבין בבהירות מהן הסיבות המאפשרות לי לקום בכל בוקר ואז נותר לי רק להבהיר סיבות אלה לקוראים באופן מובן.
הסיבה הראשונה המאפשרת לי לקום בבוקר (שלא לומר המזרזת אותי לקום בבוקר) ברוב הימים (פרט לימי שבת וחג) היא השעון המעורר.
למעשה, "השעון המעורר" שלי הוא לא שעון מעורר קלאסי כמו של אבי. אני יותר מתקדם מהדור של הוריי, אבל מפגר משהו יחסית לדור הנוכחי ולכן כמעט אינני משתמש בטלפון החכם שלי בתור שעון מעורר.
ליד המיטה שלי (ובעצם ליד הראש לי, כשאני במיטה) מונח רדיו-שעון אותו אני מכוון בערב לשעה בה אני רוצה לקום בבוקר למחרת. מעבר לכיוון השעה הנכונה אני מקפיד על שני דברים חשובים: הראשון הוא שהרדיו יהיה מכוון על תחנה הנוטה לשדר מוזיקה מעוררת. לא מוזיקה קלאסית, לא ג'אז רגוע ובוודאי שלא דיבורים מרדימים.
הדבר השני עליו אני מקפיד הוא שעוצמת הקול (ווליום בלעז – נא לא לבלבל עם ואליום) תהיה למעלה מבינונית, כך שכשהרדיו יידלק לא אטעה לחשוב שמדובר במוזיקת רקע נעימה או בצלילים העולים מהרחוב.
כתוצאה מאמצעים אלה בכל בוקר אני מתעורר בקלות (ובבהלה מסוימת) כשמישהו מתחיל ללא אזהרה לשיר בקול רם ליד אוזני.
אבל זה לא בהכרח מספיק. כידוע לשוחרי הטכנולוגיה בקרב קהל הקוראים, כל שעון ניתן לכבות או לפחות להרדים שוב לכמה דקות.
מה גורם לי לא לכבות את השעון ולחזור לישון?
ראשית אני חייב להודות שלרוב אני כן ממהר לכבות את השעון מיד לאחר שאני מתעורר. אבל אני לא עושה זאת כדי לחזור לישון, אלא כדי לא להפריע למי שעדיין ישן בבית (ובעיקר בחדר).
בכל זאת לרוב אני קם מיד לאחר שאני מכבה את השעון (או כמה דקות אח"כ. אפילו במקרים הקשים לא מדובר ביותר מ-60-90 דקות מאוחר יותר).
ובכן, מה שמניע אותי לצאת מהמיטה הוא תחושת המחויבות. אני יודע שמצפה לי יום עמוס וגדוש באירועים ובמטלות. ברור לי שאנשים רבים ברחבי העולם (המערבי) סומכים עליי שאקום בבוקר ואמלא את המוטל עליי בהצטיינות יתרה.
בראש ובראשונה מדובר בילדים שלי: הם סומכים עליי שאעיר אותם בזמן לבית הספר (למעט חצי מהם המשתמשת בשעון מעורר והחצי השני המקווה שאשכח להעיר אותו), אכין להם כריכים (או שהם ייקחו כסף מהארנק שלי כדי לקנות לעצמם משהו טעים יותר) ואספר להם מה מזג האוויר הצפוי כדי שיוכלו להתלבש ולהצטייד בהתאם (למעט בסתיו, באביב ובקיץ בהם ברור למדי מה צריך ללבוש. בחורף הם גם יכולים לבדוק את תחזית מזג האוויר בעצמם).
שנית, החתולים שלי סומכים עליי שאתן להם לאכול ארוחת בוקר (ואחד מהם גם סומך עליי שאפתח לו את הברז לשתיית הבוקר).
כמובן שאם לא אקום הם ייאלצו להסתפק באוכל היבש ובמיכל המים הזמינים תמיד ולהמתין בסבלנות עד שעננת תקום ותיתן להם אוכל טעים יותר ומים מהברז.
לאחר מכן (כרונולוגית, אך גם בסדר חשיבותם) נמצאים המנהל שלי, עמיתיי לעבודה ושאר האנשים שעבודתי קשורה איכשהו לעבודתם. הם מצפים שאכתוב מיילים ומסמכים, אערוך גליונות אלקטרוניים וכמובן אשתתף בשיחות ועידה (ואפילו אזום חלק מהן).
לעיתים אני תוהה אם בכלל ירגישו בחסרוני במקרה שאזניח את כל המטלות החיוניות האלה. אמנם ברור לי אני אחד האנשים החשובים ביותר בחברה שלי (לפחות אחד מהעשרה החשובים ביותר בישראל ואחד מעשרת מנהלי הפרויקטים החשובים ביותר בעולם כולו), אבל לעתים אני גם נזכר בכך שאין אדם שאין לו תחליף ובקלות הבלתי נסבלת של פיטורים בעולם ההייטק.
הגיע הזמן לסכם:
מה שצריך כדי לקום בבוקר הוא שעון מעורר (המכוון לשעה הנכונה ולצליל הנכון) ותחושה שיש בשביל מה לקום בבוקר.
לאחר כתיבת הרשומה (ויותר מזה קריאתה) אני כבר פחות בטוח שבהמשך השנה אעמוד בסטנדרט הבלתי מתפשר של קימה ב-100% מהבקרים.
תודה ל-Yaelo1 על הרעיון לרשומה.
