מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון
בעולם שבו נערה צריכה לנגן בפסנתר ולשלוט ברזי הנימוס, משפחה צריכה אומנת צמודה ואישה צריכה בעל וכמה שיותר מוקדם - סביר להניח שיהיו אלה שיפרצו את הסכר ויעשו את הכל כפי שמתבקש מהם, אבל אחרת. "גאווה ודעה קדומה" הוא סיפור על חולמים, רומן קלאסי ממאה אחרת על חברה אחרת, מנומסת-מיוחסת, מלכותית-מוסכמת, מגדרית-משפחתית.
אנגליה האצילית ומלאת הגינונים מקבלת גוון אחר אצל בנות משפחת בנט. שלוש בנות, שונות זו מזו באופיין ובתכונותיהן, משחקות בבן לוקח בת, משחק מסוכן של חיזורים והזמנות לנשף, וזאת לאור האם שדוחקת לחתן ומוטב שיהיה לו ממון ואמצעים, וכמה שיותר - הרי זה משובח.
בתיאטרון הסמטה ניסו לעשות משהו חדש מהרומן הקלאסי רווי מקומות ההתרחשות, הדמויות והסיפורים שמתרחשים בו במקביל. עירית פרנק מנהלת תיאטרון הפרינג` גדלה על הספר הזה בנעוריה, ומאחר שהאולם התחתון של הסמטה אינו אולם להגשים בו חלומות מורכבים לביצוע, החליטו לפצל את הבמה לשלוש זירות התרחשות קטנות שמשתנות בהתאמה, בעוד שהקהל ישוב לרוחב ועל כסאות מסתובבים ומקבל תמונת פנורמה, תרתי משמע, על הסיפור הרומנטי, האנושי והקטן.
אליזבט ודארסי הם הצמד שעומד במרכז הסיפור, ושוררים ביניהם יחסי אהבה-שנאה לא מפוענחים וזאת לאור ההבדלים באופי בין השניים. הוא גס רוח, חסר נימוס, יהיר וגאוותן והיא בדיוק ההפך ממנו. לא התחלה מושלמת למערכת יחסים ואכן מהרגע הראשון לא קיימת ביניהם אהבה הדדית. היחסים המורכבים והמבלבלים בין השניים, שמגיעים בסופו של דבר לשיא רומנטי מרתק, נמצאים במרכז הרומן, שהראה לעולם אהבה מהי.
זו בדיוק הנקודה שנשכחה ומאבדת מייחודה ב-"גאווה ודעה קדומה" של תיאטרון הסמטה. נדמה כי מערכת היחסים הבלתי מפוענחת לא מקבלת ביטוי בגלל אקספוזיציה ארוכה מדי שמתמשכת ומתמשכת ופחות תשומת לב לעיקר. ניכרת אווירה קלאסית וחביבה של אנגליה במאה ה-18, בתלבושות המחויטות והיפות ובמוזיקה הנעימה, אבל ההתעקשות לאפיין את הסיפור כסיפור שהמעמדות, היחסים, המשפחה מכריעים פה, איבדה את האהבה והמלחמה של ליזי ודארסי.
מאי סלע טובה בתור ליזי העדינה והאולי תמימה מדי, זוהר סבג מאפיין היטב את דארסי כבחור מוזר עם שיערו הפרוע ונוכחותו הבלתי מעודנת. טובות גם רוני דותן ועדי פז כלידיה וג`יין האחיות האחרות - האחת משעשעת, השנייה מפוכחת ומצוינים בתפקיד ההורים, הדודים והידידים אירית מאירי הרב גונית ואבי חדש המתון והמפויס יותר.
לסיכום: העיבוד התיאטרלי לג`יין אוסטן לא מושלם, אבל בהחלט מוצלח, מחויך ומקורי.
צילום: יוסי צבקר.