הנץ על העץ / שירלי יובל-יאיר

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: שבת, מוקדם בבוקר, המיטה נעימה, הכריות רכות, הטמפרטורה מתחת לשמיכות בדיוק בנקודה האידיאלית, הגוף נינוח, אין שום מחויבות לקום, שום תחושת בהילות לא תוקפת אתכם באופן בלתי צפוי, או שמא... לפתע אתם שומעים את הקול הבא:  "אבא, קום. אבאאאא קום כבר" לפעמים זה אפילו מרגיש ככה:

נדמה לנו מרגע שעברנו גיל מסוים ששבת הוא יום המנוחה שלנו, אבל מרגע שיש לנו דור צעיר הסמוך על שולחננו אין ברירה, גם ביום שבת, אלא לקום בשעה מוקדמת ולנסות לנהל סדר יום טבעי ככל האפשר למרות ההעדפות האישיות שלנו לשהות במצב מאוזן. וכך נפתח הספר הנוכחי:

" בבוקר שבת עם האור הראשון

  אפילו הציפורים מבקשות עוד לישון.

  רק אורי כבר ער,

  את אביו מנער

  ולוחש לו באוזן:

  "הבטחת! זוכר?"

  "אבל בחוץ עוד חשוך," אבל קצת מתמרד,

  קם על רגליו, ישנוני, מתנדנד,

  ואז הוא נזכר

  ומזנק לפעולה:

  "הבטחתי? קדימה! מילה זאת מילה. " 

וכך ברבע לשש בבוקר יוצאים השנים, מי בריצה ומי בקרטוע, להעיף את מטוס הצעצוע. אבא כי הוא נאמן למה שהבטיח ואורי, והמטוס בידו, שהתאפק ככל שהצליח. למטוס קוראים נץ והמטרה? להעיף אותו אל מעבר לעץ. אך אויה, תקלה, המטוס, על העץ נתקע. האם יצליחו להוריד את המטוס מהעץ? כמה אנשים ינסו עצות לטכס? 

בשביל לדעת מה עלה בגורל המטוס החדש של אורי תצטרכו לקרוא את הספר כולו.

הרבה פעמים אנחנו מבטיחים לילדים לעשות איתם משהו ברגע שיהיה לנו זמן, "אולי בשבת" אנחנו מפטירים כמעט בלי משים, והם, נאחזים בצמד המילים הללו כמוצאים שלל רב ולא מוכנים להרפות. לרוב אנחנו מתכוונים לזה, רק לא בשבת מוקדם מאוד בבוקר. אבל כשהילד להוט לעשות משהו זמן הוא רק מכשול, עבורו המתנה היא כמו נצח  וכשהרגע לקיים את ההבטחה מגיע, ניסיון לבקש ממנו לחכות מעט משול לניסיון לחסום שור בדישו. התחושה המלווה את הקריאה בתחילתו של הסיפור מוכרת נדמה לי לכל הורה וילד בישראל. כמו גם האמונה המוחלטת של אורי ביכולותיו של אביו לקיים את מה שהבטיח. התקלות בדרך לא מדאיגות את אורי כי אין לו ספק שאבא שלו יצליח לפתור אותן. סביב הנקודה הזו, נסוב ספרה של שירלי יובל - יאיר, הכתוב בדרך שתגרום להורה המקריא את הספר לחייך מתוך מקום של הזדהות.

האב,שהבטיח לילד להטיס מטוס צעצוע שקנה לו, פוסע אחרי בעצלתיים מיד כשהוא קם רק כדי לגלות מאוד מהר שאין לו באמת מושג מה עושים עם המטוס הזה ומה לעשות כשהוא נתקע על העץ. כל נסיונות החילוץ שלו כושלים, אבל הוא, אולי בעידודו של אורי שמאמין בו בלב שלם, לא מפסיק לנסות. השכנים, שבינתיים כבר ערים, מציצים מן החלונות, ויורדים לחצר ובילוי השבת של אורי הופך להיות אחר. והסיפור, מייצג אולי יותר מהכל את החוויה היומיומית המוכרת לכולנו בה "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות". הספר בנוי מפסקאות המשולבות באיורים ומקדמות את העלילה בצעדים קטנים. המשפטים מחורזים בצורה נעימה וקולחת והופכים את ההקראה בו לחוויה זורמת ונעימה.

שירלי יובל-יאיר היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, מטפלת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית ואף מחזאית ובמאית בתיאטרון לילדים. ניתן לקרוא עליה מעט יותר באתר שלה.

את הספר מלווים איוריו הנפלאים של צחי פרבר, מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס, בוגר ומרצה בבית הספר הירושלמי לעיצוב "בצלאל". יותר מכל לוכדים את העין, לפחות את זו של המבוגר, הבעות הפנים של אורי ואביו שלעיתים מהדהדות זו את זו, ולעיתים, מקרינות את הפער הקיים בין הורים וילדים בסיטואציות שונות. גווני הציורים בספר וצבעי הרקע משתנים ככל שהיום מתמשך, השינוי בזמנים בסיפור, הנפרש על פני יממה שלמה, מוצג לקוראים בעזרת האור המשתנה. הספר מאויר בגוונים רכים ובצבעי עיפרון, המוסיפים מידה של רכות לחוויית הקריאה הכוללת. המעוניינים להכיר מעט יותר את המאייר צחי פרבר יכולים לעשות זאת בעזרת העיון בפרופיל האמן שלו באתר הפנקס.

מדובר בספר ילדים חביב הקורץ גם למבוגרים ומומלץ מאוד לקריאה משותפת ולשיחה על זמנים מועדפים לפעילות יחדיו :-).​

הנץ על העץ      מאת: שירלי יובל-יאיר      איורים: צחי פרבר      הוצאת כנרת      2013      לא ממסופר