"מלאו אסמינו בר, ויקבינו יין..."
זה שיר של תודה והוקרה.
ואתה, שעבדת כל כך קשה,
תודה, כבר אמרו לך?
אחד הדברים המבלבלים בהתמודדות עם הורים מזדקנים הוא המעבר החד בין הכרת התודה
לתחושת המובן מאליו.
זה מבלבל כי זה עוד משהו משותף לך ולהם.
מצד אחד הם מצפים, ובצדק מבחינתם, שאתה תטפל בהם, תלווה אותם
בשנות ההזדקנות שלהם
ובהתמודדות הבלתי אפשרית שלהם עם התקופה הזאת ומרכיביה
מצד שני הם יודעים בהיגיון שלהם שיש לך חיים משלך
כולל אותך עצמך, העבודה שלך, המשפחה שלך,
והחלומות שלך.
אתה, יחד איתם
תופס כתפקיד מובן מאליו את היותך הבן העוזר והמסייע
המלווה והמתמודד
כי זה שלך, כי מי יעשה זאת במקומך.
כי אתה גם רוצה להיות בן טוב להוריך,
וגם צריך להיות כזה.
מצד שני אתה יודע
שיש לך חיים משלך כולל אותך עצמך, העבודה שלך, המשפחה שלך והחלומות שלך.
הם מוקירי תודה על הליווי שלך ועל ההתמודדות הנאמנה שלך
ועל האהבה שלך , ובה בעת תופסים את זה כמובן מאליו.
כך שהרבה פעמים נוצר מצב שבו ברגע אחד אתה הבן הכי טוב והכי מסור בעולם
ושנייה וחצי אחריו
אתה מובן מאליו, ואם לא עשית משהו כפי שנדמה היה שצריך לעשותו
אתה כבר לא ממש אותו הבן שאותו הוקירו קודם.
התנודות האלו מהדהדות גם אצלך
כך שהמצב הכמעט קבוע שלך הרבה פעמים הוא בין
התפיסה שלך את עצמך כבן טוב להוריו
לבין החרדה התסכול והאשמה
שאינך מצליח לעמוד בחובותיך הבסיסיות להוריך.
הדבר שחשוב לזכור כאן הוא
שהיחיד שיכול להוציא אותך מהמטוטלת הזו הוא אתה עצמך.
האחריות לגיבוש של הדפוס בו אתה רוצה ויכול ללוות את הוריך
נמצאת רק בידיך.
אתה צריך לייצר אותה בשום שכל רגש ורגישות
לצרכי כל מרכיבי חייך.
כי רק באופן הזה תוכל לעזור גם להוריך לרדת מהמטוטלת הזו.
אם חיים על מטוטלת
קשה מאוד לזרוע ולשתול, קשה למלא את אסמי הנפש והחיים
בבר איכותי.
האכזבה אחרי שהבנת שהשקעת המון אנרגיות ב"שדות הוריך המזדקנים"
ולמרות זאת אין לך בכלל מה לקצור שם
ההבנה שעבדת פשוט לא נכון כל העונה
היא אכזבה שאפשר לחסוך אותה.
שכן, שלא כמו בחקלאות הנתונה לחסדי הטבע
חייך ואיכותם, נתונים בידיך בלבד.