מכונת כתיבה ישנה.
זה בטח לא הולם לכנות אותה "מיושנת." עד כמה שמכונות כתיבה יכולות להיות, זו בטח הייתה אחת המשוכללות. יש לה סרט עם שלושה צבעים, סרגלים ליישור הדף והמון כפתורים מיוחדים שאני עדיין לא ממש מבין מה הם עושים. היא אפילו מתקפלת למעין מזוודה קטנה עם ידית. אפשר לומר שהיא גרסת ה-"לפטופ" של מכונות הכתיבה. זאת אומרת, אם מחשבים ניידים היו שוקלים שבעה קילוגרמים. אני בספק אם הספיקו לשכלל את מכונות הכתיבה הרבה יותר מזה, לפני שהחליפו אותן המחשבים הניידים ומדפסות הסיכות הרעשניות הראשונות. אז לא הייתי קורא לה "מיושנת,” אבל היא בלי ספק ישנה. זו תהיה המזכרת שלי מסבתא שלי.
עברו 12 חודשים מאז שהיא נפטרה על אותה המיטה שכוחת האל בהוספיס שבקצה בית החולים הדסה. עם מרפסת האבן שפונה אל החצר המרחפת מעל עיסוויה והעמקים של מדבר יהודה. עם מדפי הספרים שנקראים רק על ידי אנשים שמחכים למה שהם לא רוצים שייקרה. בתוך השקט הסמיך והכבד ששורר באוויר שאליו נושמים אנשים גוססים. אני באמת לא מבין למה לוקחים אנשים לבית החולים כדי למות. אם יודעים שהם הולכים למות בכל מקרה, לא עדיף שיעשו את זה בסביבה המנחמת של ביתם? מה יעזרו להם אחים ורופאים מלבד הערכה מיותרת של הסבל לעוד כמה ימ...
האזכרה, בכל מקרה, תהיה רק בחודש הבא. שנה מעוברת וכל זה... אבל הדירה שלה נמכרה. וביום ראשון נסעתי לבית שלה כדי לעזור למשפחה שלי למיין ולהוציא ממנה את החפצים. התכנית הייתה להגיע לבית שלה ולסיים את העבודה תוך שעתיים. בפועל נשארנו שם כתשע שעות. היו הרבה חפצים למיין.
היו שם דברים כמו מדי מילואים של אחד הדודים שלי, אני לא בטוח מי. ספרי לימוד בני ארבעים או חמישים שנה. רכבת צעצוע ישנה. משגר כתף שמישהו הביא כמזכרת מהצבא ושכח במחסן. כלי חריסנה. חתיכת גומי עגולה שניתנה במתנה מהבנק תחת הכותרת: “רב שימושי" – שאין לה שום מאפיין יחודי אך אמורה להיות ככל הנראה כלי לפתיחת בקבוקים, תחתית לעציץ מונע החלקה או כל דבר אחר שתחשבו עליו. תריסר שעוני יד מקולקלים.
אך בעיקר, היו שם המון מסמכים. חלקם היו סתם דפי חשבון מהבנק או קבלות מאינספור המוסדות שסבתא שלי תרמה להם. אבל היו שם גם מסמכים עם סיפור. תעודות מבית הספר התיכון של סבתא שלי (שנות הארבעים) ושל הדודים שלי (שנות השבעים), הזמנות לחגיגות בר מצווה ולחתונות, ותעודות הוקרה. גדליהו כהן – על פעולתך בכיבוי השרפה בהר הצופים, רחל כהן – יקירת ירושלים על פעילות ההתנדבות שלך עם קשישים והורים שכולים.
היו שם אפילו מכתבים, אמתיים כאלו מנייר, מהתקופה שעוד היו טורחים לכתוב מכתבים במקום לשלוח "היוש!” דרך הנייד (ולהוסיף רגשון, אם זה נושא רציני במיוחד). מכתבים שבהם חשבו טוב טוב על המילים כי לא היה אפשר לחזור ולתקן את הדברים מיד אחר כך. כאלו שבהם יש מחיקות ותיקונים כי אי אפשר פשוט ללחוץ על כפתור והאות נעלמת כאילו לא הייתה.
חלקם היו כתובים בנייר שורות בכתב יד, וצורפו אליהם ציורי ילדים. “החורף נגמר פה בבוסטון, וסוף סוף אנחנו יכולים לצאת החוצה בלי להתעטף בבגדים עבים כמו שמיכות פוך. אנחנו מצרפים ציור שעשתה ...”
חלקם כתובים בעט כדורי בכתב המחודד והקטן שמאפיין את הצד של אבי במשפחה: “... כבר התחיל לדבר? הוא כבר אמר את השם שלי? ברור שכן. נכון? הוא יודע מי הדוד הכי חשוב שלו...”
חלקם מודפסים במכונת כתיבה, באנגלית מליצית ורשמית עם ניסוח מסורבל: “אני היחיד ששרד מהמשפחה ברודמין. אבל אני זוכר שאחיו של אבי נסע לארצות הברית לפני המלחמה. לאחרונה סיפר לי מישהו שהכיר אדם עם אותו השם. הוא אמר שהוא נפטר לפני שמונה שנים, אבל יש לו ילדים. האם אביכם באמת היה אותו אדם? אני אשמח לשמוע מכם כל פ..”
חלקם אישיים וחלקם מכילים התכתבויות עם מוסדות. חלקם נשלחו בארץ וחלקם בחו"ל. חלקם נכתבו בצורה עניינית ואחרים בצורה מצחיקה או ססגונית במיוחד. אך בכולם היה סיפור.כולם הכילו הרבה יותר מאשר המילים שהיו כתובות על הנייר. לכולם היה קסם שיש רק במכתבים.
אני נופל למלכודת, כאשר אני אומר את זה. אני מניח שאתם כבר יודעים, אבל אני קצת אנכרוניסט מבחינות מסוימות. אם היה לי חופש מוחלט, הייתי גר בבית עם רהיטים כבדים מעץ כהה, לאור נרות. הייתי מאזין למוזיקה מתקליט בזמן שהייתי יושב ליד שולחן כתיבה גדול וכותב מכתבים לחברים או סיפורים במכונת כתיבה בבית שקט על שפת אגם. הייתי משליך החוצה בלי למצמץ את הטלוויזיה, הפייסבוק, הטוויטר ותכנות המסרים. וקורא ספרים, מדבר, צוחק, נוגע וחושב לצד אח גדול וצליל נקישתו של שעון מטוטלת. או כך לפחות אני מדמיין.
אז כאשר אני מתאר בחיבה כזו גדולה מכתבים, יש פה מידה לא קטנה של נוסטלגיה והאדרת העבר. סבתא שלי בעצמה תמיד הייתה אומרת שבכל טכנולוגיה חדשה יש טוב ויש רע. זה אף פעם לא רק אחד מהם. אבל בכל זאת, כשישבתי לעיין בכל המכתבים האלו, הרגשתי שיש משהו במכתבים... אולי זה העובדה שאפשר ממש לגעת ולמשש אותם – ולחשוב שפעם החזיקו אותם הכותב והמכותב. אולי זו העובדה שהם מנוסחים בצורה ייחודית. אולי זה בגלל שהם נשארים בסביבה הרבה אחרי ששיחות הטלפון שלנו דוהות אל מרחבי הזמן, הדואר האלקטרוני שלנו דוהה אל מרחבי הארכיון המפוזרים ולא ידועים, והמסרים פשוט נעלמים עם כל החלפת טלפון או מחסור בזיכרון במכשיר.
יותר מהכל, אני חושב שזה נובע מפירור הגבולות שבין ה-"עכשיו" וה-"אז." המכתבים האלו, עוסקים בדברים חשובים ובדברים סתמיים, בעניינים אישיים ורשמיים – אבל תמיד עוסקים בדברים שהיו רלוונטיים לאותו הזמן. הם תמיד כתובים בהווה ומכוונים להווה. הם תמי נכתבים מתוך הבנה שהם נשלחים עכשיו, אבל יגיעו אל הנמען שלהם אחר כך. ולכן מטבעם הם תמיד נוצרים בתוכם איזשהו "עכשיו" שלא נעלם אף פעם. עמוק בתוכם העבר הוא עדיין ההווה - הכותבים עדיין נמצאים איפשהו במקום רחוק ומחקים לתשובה.
רק שהם לא. רחל (לוי) כהן, גדליה כהן, יצחק לוי הירושלמי, ולאה כבר אינם בשום מקום. הילדים שהיו שלשלומם הם דרשו הם כבר לא ילדים. זה שהיה אמור להתחיל לדבר נתן שם לבנו הבחור לפני כמה שבועות. זו שציירה את הציור בבוסטון מתגייסת עוד כמה חודשים לצבא. הילדים שחתומים על ברכת השנה הטובה עם הנצנצים ושגיאות הכתיב הגסות (יש דברים שלא משתנים) הם היום סטודנט למדעי הסביבה שגר בקריית שמונה ואחיו – עבדכם הנאמן שכבר הצמיח את השערה הלבנה השמינית לאחרונה.
ובכל זאת, ההווה של המכתבים האלו עדיין חי. ולמרות השיאים הטכנולוגים שהאנושות הגיעה אליהם בעידן האינטרנט והטלפונים החכמים – מעולם לא נתקלתי בטכנולוגיה שהצליחה לעשות בכזאת פשטות את הבלתי אפשרי – לקחת אותנו למסע בזמן. אף פעם לא הרגשתי כל כך קרוב לאנשים ולרגעים מתים.
מצאתי את עצמי יושב על הספה הישנה שעליה ישנתי לא מעט לילות לאורך חיי. שעליה ישבתי בערבים ירושלמיים חורפיים בתקופת התואר הראשון וניסיתי להסביר לסבתא שלי שאני לא צריך לקחת מרק ובורקס, יש לי מספיק אוכל במעונות. או סתם שמעתי ממנה סיפורים על תקופות שהיו. מחזיק ניירות בידיים ומדמיין את כל הרעים האלו כאילו הם קורים ממש עכשיו. מתעצב על כל המכתבים הללו שלא יקבלו מענה. שואל את עצמי האם בזה מסתכמים כל חייו של אדם, כל סיפורו. מתגעגע.
אז לקחתי את מכונת הכתיבה, וכשחזרתי הביתה כתבתי מכתב קצר. מכתב למישהי שלא תוכל לקרוא אותו עוד לעולם. אני לא מאמין בגן עדן או גיהינום. אני חושב שהריק הוא סוף הרבה יותר רחום לבני האדם – בחיים יש לנו הרבה יותר מדי "יש,” אנחנו צריכים קצת "אין.” אבל אם האנשים שאינם נמצאים שם איפשהו, אם הם עדיין יכולות לשמוע ולראות ולהרגיש, אני לא יכול לחשוב על דבר אחר שיוכל לחצות את גבולות הזמן והמרחב ולהגיע אליהם.