יש קטע תסריטאי שחוזר על עצמו בסדרות שונות באותה הסיטואציה: הצורך להפגיש את האהבה הישנה של דמות מסוימת עם האהבה החדשה כדי לתת לגיטימציה לזוגיות שהתהוותה אחרי הפרידה. הדמות צריכה להחליט החלטה קשה - האם ללכת עם העבר המוכר או העתיד המסעיר? האם לחזור למה שאהבנו או לנסות ולאהוב משהו חדש? מישהו, או משהו, ייפגע מההחלטה הזו. אי אפשר למנוע את זה. ובכל זאת, הסוף הוא בדרך כלל טוב. הדמות מגיעה לתחושה של השלמה וסיפוק, והדרך נמשכת בשביל שסופו אינו ידוע.
לפני שלושה שבועות נפגשתי עם הדבר הזה. כן, אותו מפגש שכתבתי עליו רבות, שפחדתי ממנו והפחיד אותי במשך שנים. פאקינג שנים. טוב, זה לא היה מפגש אמיתי. זאת אומרת, הוא היה מקרי. האירוע היה הפגנת מחאה ירושלמית, כשעמדתי וצעקתי ססמאות בכיכר פריז. הדבר הזה עמד מטר ממני ובכלל לא שמתי לב אליו עד לרגע מסוים. הסתכלתי עליו והוא לא ראה את זה, כי גבו היה מופנה אליי. בשלב מסוים הוא הסתובב אליי וראה אותי, והצלחתי להבחין בכך שהוא ראה אותי מבלי להסתכל עליו. אין ספק שהוא ידע שאני שם, פשוט כי קשה לפספס אותי כשאני צועק "הון, שלטון, עולם תחתון" במלוא הגרון. באותו הרגע שהבנתי שהוא לידי שקלתי להחליף את הסלוגן ל"לב, בתחתונים, אני על הפנים", אבל החזקתי את זה בפנים.
לא כתבתי על המפגש הזה עד עכשיו, וזה מפתיע. בעבר הייתי מדווח על כל חלום שהיה לי בהקשר אליו, וכעת מה שקרה כאילו חלף על פניי. לא חשבתי על זה המון. לא חלמתי על זה. עולמי לא התערער מעבר לאותן דקות. אני זוכר כשהוא הלך לכיוון משכנות שאננים, ואני בהיתי בו מאחורה. זיהיתי את הג`ינס מ-2009. פאק, בנאדם, אתה עובד וגר לבד. אתה יכול להרשות לעצמך ג`ינס חדש. וזה מאוד הזוי, שזכרתי פרט כה שולי אחרי כל כך הרבה שנים. אז הימים חלפו, וזה קצת חלחל. כעת הגיע הזמן להתמודד.
והבנתי משהו הערב. הייתי צריך, כמו בהרבה מקרים, פרק של "באפי" שיעזור לי להסיק מסקנות על החיים שלי. הפרק בו וילו מחליפה את אהבתה הישנה והמוכרת (אוז) במשהו חדש ומסעיר (טארה), הוביל לרגע בו הבנתי שאת אותה אנרגיה שפעם הייתי מקדיש לדבר הזה, אני מוצא היום לעיתים בפעילות המחאתית. זה לא אותו דבר, אני הראשון שיודה. דפיקות הלב לא מטריפות באותה רמה. אבל הן קיימות, וזה משהו. באותו מוצ"ש בכיכר פריז עמדתי מול האהבה הישנה, בסיטואציה שכל כולה היא חדשה ומסעירה (יחסית ל-2009 בכל אופן. לא שההפגנות הן משהו חדש).
אני והדבר הזה לא החלפנו מילה, אבל משהו היה שם. החלפת משמרות? השלמה? הבנה שזו הדרך הנכונה עבורי בימים אלה? לא ברור לי. האירוניה? אני הזמנתי אותו לאירוע הזה דרך הרשת הוירטואלית. ז"א, נוצר מצב שבו אני מוביל למפגש לא אישי דרך הזמנה המונית, והכל מתועד עכשיו. עוד אירוניה? זה לא מתועד רק בטקסט. בזמן שצילמתי את הנאומים, צילמתי גם אותו. וזה היה לפני שהבנתי שהוא באזור - רק כשהגעתי הביתה וראיתי את הסרטונים במחשב, קלטתי את זה. ואם זה לא מספיק, באלבום תמונות בו תויגתי מההפגנה הוא נראה מקרוב ובבירור. סיטואציה הזויה, לא?
ותודה לביבי.
אריאל.