איך שדברים לא משתנים, כשכתבתי את השיר הזה הייתי הרבה יותר ימני מהיום ועדיין... כתבתי את השיר הזה שלכאורה מי שקורא אותו יכול לחשוב שאני שמאלני... אני קורא ומנסה להזכר באותה תקופה חשוכה, מלאת חוסר תקווה ומלחמות ומה השתנה היום? לא הרבה לצערי
יד על הדופק 15/9/97
א.
אין באפשרותינו לחתור
בסירה השוקעת, מייחלים לאפור.
שוטי אתנו ליעדנו
ונגיע אל מחוזינו.
באמנות נהדרת נגלה האור,
מסנוור את האנשים - לבושים שחור.
לא ידעו רע וצער,
את יקירם שלחו לשם
והוא חזר עם רובה סער.
ב.
אין באפשרותינו לטוס
על כנפי יונת חלום -
מנסה היא לנוס !
מנסה לברוח מכאן, כי אנו לא בשלים,
את כנפיה ונוצותיה תולשים.
על חיינו השתלטה שגרת ייאוש,
מנסים לברוח אל מחוזות - ולא לשוב.
ג.
פיצוץ פה, פיצוץ שם,
צריך לצאת, או לא -
משם ומשם.
זאת האדמה שלנו עוד מאז - מזמן,
אַך היום ראו איזה פלא,
איננו מסתובבים שם חופשיים,
אלא עם רובים - רבים.
ד.
המנהיג ! הוא החזק ביותר !
מבטיח הבטחות ומפיו משפט יפה מתגלגל.
הוא נבחר ועשה מהפך,
אך האם הדרך נכונה, הדרך בא הלך ?
ביבי, ביבי, ליבך רכך -
לא להם, לא להם תשתייך. . .
היית שם בהפגנה, ראית את התמונה,
אז מדוע לא מנעת את אסון המדינה ?
ה.
אין באפשרותינו לבחור !
אין אנשים תמימים באזור,
אין יונת שלום - רק בצבע אפור.
ו.
מה נותר לאזרח הפשוט ?
להביט אל האופק, להניח יד על הדופק,
אנו אנשים של אלוהים,
נדע לראות בתוכינו את יופי החיים.
לנשק ברקע השקיעה,
להיות שליחים של יצירה,
להוליד ילדים, לקום רעננים
ולקחת נשימה בכל בוקר -
כל בריאה.
(מהספר "יש חיים בדיו")
התמונה נרכשה מאתר fotolia.com