בשנים עברו התמרמרתי על כל מי ששולח ברכות סליחה קולקטיביות באמצעות המדיות הוירטואליות השונות המאפשרות בחיצת כפתור אחת לשלוח סליחה לכל מי שאי פעם אמרנו לו שלום ברחוב.
השנה הבנתי שלא זו הבעיה שלי, הבעיה שלי עם הסליחות המלוות את יום הכיפורים עמוקה יותר. אני לא רוצה שיבקשו ממני סליחה.
זה לא רק שאני לא רוצה שיבקשו ממני סליחה בגלל שהגיע התאריך בו היהודים נוהגים לבקש סליחה.
זה העובדה שלא מעניינת אותי בקשת הסליחה, גם כך לרוב היא נעשית מהפה אל החוץ.
הרבה יותר מעניינים אותי המעשים, תראו את הסליחה בהתנהגות. תשנו את ההתנהגות ואל תפגעו שוב. כך אני אדע שאתם מתחרטים, רק כך אוכל לסלוח.
שטויות.
גם המילים שלי הן מהפה אל החוץ. סלחתי גם לאנשים שפגעו בי ולא התנצלו במילים ולא שינו את התנהגותם.
סלחתי כי אני אדם חלש, או אולי כי כואב לי יותר לא לסלוח. אולי כי הכעס, העלבון והככאב של הפגיעה עולים לי יותר מהסליחה.
בן הזוג כועס עלי הרבה פעמים על שסלחתי לאנשים שלמעשיהם אין מחילה (ראו ערך הפוסט הקודם...). אני אפילו לא יודעת למה אני סלחתי, זה פשוט קרה עם הזמן. זה קרה כי לא יכולתי לחיות עם הכעס.
ובכל זאת, בהגיון שלי אני רוצה לסלוח רק על פי המעשים.
אז אל תבקשו ממני סליחה, בטח שלא את ברכת ה"סליחה אם פגעתי" שאומרת שאין לכם מושג בכלל שפגעתם בי. אל תתנצלו מהפה ולחוץ. אל תתנצלו בכלל.
תשנו את דרככם, אל תפגעו בי.
יותר מדי אנשים פגעו בי לאורך הדרך. אל תצטרפו אליהם.