“מה היית עושה אם הייתה לך חברה והיא לא הייתה מוכנה שתמשיך להיות בקשר איתי?” היא שאלה אותי...
לפני כמה ימים ידידת הילדות שלי באה לישון אצלי. היא הופיעה באזור עד שעה מאוחרת בלילה והייתה צריכה מקום לישון בו אחר כך. בבוקר שלמחרת הסעתי אותה לתחנת הרכבת. בדרך לשם נגררנו, כמו שקורה לנו לעתים קרובות, לדבר על חוויות מהילדות שלנו.
“אתה זוכר,” היא שאלה אותי, “שגרמתי לך לבנות את הרפסודה על חוף הכינרת?”
“הרפסודה מכני הסוף? ברור..” עניתי לה.
“כן, ניסיתי להרשים את המדריך שהיה שם בכפר הנופש. חשבתי שהוא כזה חתיך.”
“אני זוכר, ואני פשוט חשבתי שזה יהיה מגניב אם אני אצליח לבנות רפסודה.”
“והיא שקעה בשנייה.”
“כאשר גלגלתי את כל הכנים ביחד זה די צף.. בערך... טוב, היא שקעה.” נאלצתי להודות. היא צחקה.
“ההורים שלך תמיד היו לוקחים אותי לדברים כאלו. הם היו כאלו נחמדים אלי,” היא אמרה, “הם עדיין נחמדים. הם כמו עוד זוג הורים בשבילי.”
“הם כמו זוג הורים בשבילי"
היא תמיד אומרת את זה. פעם היא גם הייתה מוסיפה שאני כמו אח בשבילה. אבל זה הפסיק אחרי שהיינו ביחד. מזל שהיא לא חובבת סרטים יפניים כמוני, היא עוד הייתה מגיעה למסקנה שהדברים לא שוללים אחד את השני.
היא גם אומרת לפעמים דברים כמו: “... היא הנשמה התאומה שלי. זה כאילו הופרדנו בלידתנו.” או "אני לא אוכל לחיות בלי...” שמוכיחים את עצמם כלא נכונים, לא פעם, בסופו של דבר.
והיא לא היחידה, מן הסתם. הארון שלי מלא בהבטחות כמו "נהיה חברים תמיד,” והצהרות כמו "אני מרגישה שאני מכירה אותך מאז ומעולם.” ו- “אני רוצה להיות אתך תמיד" שמופיעות בספרי מחזור, ברכות ליום האהבה, וסתם שרבוטים במחברות לצד ציורים מטופשים. כולם בסופו של דבר לא עמדו במבחן הזמן.
גם את הבקשה, "אני רוצה שתבטיח לי שאם זה ייגמר, נשאר ידידים, כי אתה ממש חשוב לי..." שמעתי יותר מדי פעמים. אבל הייתה לי לפחות החכמה ללמוד לסרב לה, אחרי הפעם הראשונה שנפלתי למלכודת הזאת. אם הייתי חכם יותר כבר בפעם הראשונה, אולי גם לא הייתי צריך לעשות את ההסעה ההיא לתחנת הרכבת. אבל אנחנו לא נולדים למודי ניסיון, מן הסתם. בדיעבד אני שמח שלא הייתי חכם יותר, אבל היו תקופות שבהן זה לא היה כל כך קל.
בהקשר הלא רומנטי, לפחות, המקרים היחידים שבהם החברויות שלי עמדו במבחן הזמן והמרחק היו בדרך כלל כאשר לא עשינו הבטחות גרנדיוזיות. כאשר לא אמרנו דברים מנופחים מדי, ואפילו לא תכננו. חברות שנועדה לעמוד במבחן הזמן, היא כזאת שלא צריך לדבר עליה. כזאת שלא צריך לומר בה כל הזמן שאתם חברים הכי טובים, או שאתם יכולים לספר אחד לשני הכל, וכל מני שטויות כאלו. חברות "גברית" סטריאוטיפית כזאת (וזה לא משנה מה המגדר של הידיד/ה הספציפי/ת) שבה אתה אומר "הי, מה המצב?” ומתכוון ל-”התגעגעתי אליך.” או "רוצה ללכת לשתות?” ומתכוון ל-”אני בחרא של תקופה, אני צריך לשבת על בירה ולדבר על ציצים של מלצריות וזיונים ונושאים אינטלקטואלים בכאילו. אבל בעצם להתעודד מכך שאת/ה לידי" (ושוב כן, זה מתייחס גם לנשים, יש לי ידידות מוזרות שכאלו...).
פעם אחת, לפני שבע או שמונה שנים, כאשר משה סיים את התואר הראשון ועבר לעיר אחרת, ואני נשארתי לעוד שנה בעיר הקודש, הוא אמר לי: “אני יודע שיש לך תיאוריה כזאת, שאנשים אומרים שהם יישארו בקשר, אבל הם אף פעם לא נשארים. אבל אני מתכוון למה שאני אומר. אני רוצה שנשמור על קשר.”
“אוקי,” עניתי לו, “אני מוכן לנסות, אבל זה תלוי גם בך.”
זה היה הכל. אבל זה עבד. לפחות נכון לעכשיו... יש זמנים שבהם אנחנו מתראים רק פעם בכמה חודשים. לפעמים אנחנו אפילו לא מדברים בטלפון שבועות. ככה זה כשחיים בערים שונות, ומנסים להתקדם לדוקטורט. אבל לא משנה מה, אני ממשיך להרגיש שהוא חבר שלי, וכשאני צריך אותו, אני יודע שהוא יהיה שם בשבילי ולהפך.
כך גם המצב עם נועם, אנחנו חברים כבר כמעט 15 שנים. לפעמים גרנו בערים שונות, לפעמים לא דיברנו אחד עם השני חודש או חודשיים. עד היום רוב השיחות שלנו כוללות בעיקר עקיצות ושיחות על דברים ברומו של עולם. על אף אחד מהם לא אמרתי שהוא "כמו אח בשבילי.” או ש"אני מוכן למות בשבילו.” אבל יש לי הרגשה שהחברויות שלנו שרדו קצת יותר מאשר הרבה כאלו שבהן זה נאמר.
נקודת החולשה שלי בהקשר הזה, היא קשרים רומנטיים. בכל הקשור לאהבה אני דיי נוטה לדרמטיזציה של דברים. אני מניח שזה קשור לעובדה שבתור ילדים תמיד מספרים לנו בכל סרט, ספר, הצגה וסדרת טלוויזיה עד כמה שהאהבה נפלאה. הכל תמיד כל כך תמים, וטוב ויפה. הנסיך החזק זוכה בליבה של הנסיכה היפה, החנון הביישן עובר מהפך ומשיג את נערת חלומותיו, הנערה המכוערת עושה שינוי בתספורת ובאיפור ותופסת את מלך הכיתה. ואז הכל סבבה. הכל נפלא, אין יותר דאגות בעולם. יש רק דברים יפים כמו נשיקות וריקודים, חתונות וילדים, הולכים יד ביד לעבר השקיעה. אף אחד לא מספר לך על הרגעים המכעיסים, המטופשים, המביכים והמגעילים. בעיקר כל אותם רגעים שהם פשוט משעממים ואפורים שמרכיבים את רובם של חיינו בכלל ואת חיינו הזוגיים בפרט. אני מניח שפשוט אף פעם לא לגמרי עיכלתי את איך שהחיים באמת.
מצד שני, הסרטים, הספרים והסדרות שאתה רואה כאשר אתה מתבגר קצת יותר אומרים לך: תעמוד על שלך. אל תבטל את עצמך בתוך הקשר. אתה צריך לממש קודם כל את עצמך בתור בן אדם. וכל מני סיסמאות כאלו ואחרות. והאמת היא שגם זה לא ממש נכון. כי החיים, עד כמה שאני מבין אותם לפחות – הם לא סרט. מה שקורה בסרטים לא נכון לגביהם כי שום דבר לא "נכון" לגבי החיים ככלל.
אם שייקספיר צדק וכל העולם הוא באמת במה, אז אנחנו שחקנים די גרועים. רוב הזמן אנחנו שוכחים את השורות שלנו ומגמגמים. התסריט שלנו לא אמין בגרוש, ובמקום משפטי מחץ ותנועות אלגנטיות, חלק ניכר מהמפגשים שלנו עוברים עלינו בשתיקות מביכות, דיאלוגים עילגים או רדודים, תנועות מגושמות ונפילות. הדברים לא הולכים חלק, רגעים דרמטיים כמעט ולא קורים לעולם ורוב הזמן דברים פשוט קורים בלי שאתה ממש יכול להסביר אותם. בקיצור – החיים, בצורה הטהורה ביותר שלהם, הם הצגה שלא באמת הייתם משלמים כדי לצפות בה.
אם לחזור לאותה הנסיעה, בדרך לרכבת. עם אותה ידידת ילדות עם אותה הבטחה ועם אותן הצהרות מוגזמות. השיחה הגיעה איכשהו למקרה שבו תהיה לי בת זוג, ואותה בת זוג לא תרצה שאני אהיה בקשר עם ידידת הילדות. "מה היית עושה?” היא שאלה אותי.
עניתי לה שהיא מאוד חשובה לי, אבל אם זו הייתה מישהי שאני מרגיש שיש לי סיכוי אמתי לקשר משמעותי איתה, ואם לא הייתה לי דרך לשכנע אותה אחרת. כנראה שהייתי מנתק עם ידידת הילדות את הקשר.
מיותר לציין שהתשובה הזאת לא מצאה חן בעיניה.
“אתה תזרוק את הקשר שלנו סתם ככה? אתה לא יכול לתת לבת הזוג שלך לנהל לך את החיים!” היא הטיחה בי.
“אני יכול,” רציתי לענות לה. “אני יכול לתת לה להחליט מה אני אוכל, ומה אני לובש, ולאן אני הולך ומתי. אני יכול לדרוש ממנה להחליט על הדברים האלה בשבילה. אני יכול להתנהג כמו חרא שלא מזיז את התחת ובת הזוג שלו חיה כדי לשרת אותו ואני יכול להישאר יצור חסר עמוד שדרה שחייו מוקדשים לזה שיהיה לה נוח, כמו בסיפור של אתגר קרט.
כי אין כללים, אין חוקים. אין נכון ולא נכון ועובדות, ומשפטי מחץ הם שקרים שמספרים לנו ושאנחנו מספרים לאחרים. ההורים שלי, שהם בשבילך כמו הורים, לא היו אתך בקשר אם אני לא הייתי שומר עליך בסביבה. הנשמות התאומות שלך מתחלפות מדי פעם אחרי ריבים טיפשיים. חברים שאומרים שהם יהיו חברים לנצח לא נשארים חברים אחרי כמה חודשים שהם לא פוגשים אחד את השני, ואנשים שאומרים לך שהן יאהבו אותך תמיד לא יאהבו אותך יותר כאשר הם כבר יאהבו מישהו אחר.
אבל ההרגשה הזאת שאני מרגיש כשאני לא בקשר. החור הענק הזה בחזה שיש לי כאשר יותר מדי זמן לא הייתה מישהי במיטה שלי, שלה יכולתי ללחוש שקרים קטנים ולהאמין בהם. זה אמתי יותר מכל דבר שהיה לי אי פעם. ואני יודע שכמו בעבר, כנראה שגם זה יהיה זמני. גם זה ייגמר, וגם בזמן שזה יהיה זה יהיה רחוק ממושלם. אבל בזמן שזה יהיה, זה יעשה לי טוב. ואני לא מתכוון לוותר על זה. אם יש החלטה אחת שעשיתי בחיי בנוגע לקשרים רומנטיים, אם למדתי לקח אחד שבעיני הוא ממש משמעותי - זהו האחד: אם אתה חושב שזה זה. תן לזה את כולך. בלי הסתייגויות, בלי מגננות, בלי לפחד לאבד את עצמך או לתת יותר מדי. התמסר לזה עד הסוף.
אני הייתי מצפה ממך לעשות אותו דבר. אם הייתי מגלה פעם שאת וויתרת על הזדמנות לקשר אמתי וטוב עם מישהו בגללי הייתי הורג אותך.”
במקום זה חייכתי, עצרתי ליד תחנת הרכבת וחיבקתי אותה. “נחיה ונראה" אמרתי לה, “יהיה טוב.”
“יהיה טוב...” אני אומר את זה די הרבה. עכשיו שאני חושב על זה.
כנראה שגם אני, בסופו של דבר, לא נמנע משקרים קטנים.
ניקי מינג' כרגיל... הכל בולט והכל בחוץ, 
אי-אפשר היה לנתק את הראש לגמרי מענייני לימודים (במיוחד בגלל שרק באותו יום התעסקתי שוב במאמר שיש לנו הרבה צרות איתו...), אבל הטיול הקצר הזה בהחלט שיפר את האווירה והפך את היום למוצלח הרבה יותר.
