![]()
במאי: מרטין סקורסזה
שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, ג'ונה היל, מרגו רובי, קייל צ'נדלר, ג'ון ברנתל, רוב ריינר, ז'אן דוז'ארדן, מת'יו מקונוהי
תסריט: טראנס ווינטר (על פי האוטוביוגרפיה של ג'ורדן בלפורט)
ז'אנר: קומדיה שחורה
שנה: 2013
וול סטריט, ני יורק סיטי. השנה היא 1987. משבר כלכלי שפוקד את ארה"ב פוגע גם באיש העסקים הצעיר ג'ורדן בלפורט (ליאונרדו דיקפריו) שזה עתה סיים את התמחותו כברוקר בבורסה, ומאלצת אותו להתחיל לעבוד בחברת השקעות קטנטנה, אותה הוא הופך לחברת ענק על ידי שימוש בהונאות, תחבולות ורמאויות שהוא למד ממעסיקיו החלקלקים בוול סטריט, בעזרת שותפו דוני אייזוף (ג'ונה היל). בלפורט כעת להתמודד עם מציאות חדשה: איש עסקים שעושה מיליונים בשנה על חשבון משקיעים תמימים שעליהם הוא עובד וגורם להם להפסיד את כל כספם - ביום; נהנתן מגעיל שמשתמש במיליונים שצבר על מנת להשיג דברים יאכטות, מסוקים, אחוזות, ואישה דוגמנית, ולספק את התמכרותו להילולות מטורפות ומוגזמות, לסמים מכל הסוגים ולסקס עם כל דבר שזז - בלילה (ולפעמים בעצם גם באמצע יום העבודה). אויביו החדשים (ה-FBI שעלה על הדרכים הלא בדיוק חוקיות שאיתן הוא בנה את החברה) בחרו לקרוא לו בשם "הזאב מוול סטריט".
(במידה ולא הבנתם מה אמור להיות מצחיק בפסקת תיאור העלילה הזאת, תצפו בזה ואז תבינו)
חלקכם יודעים את זה וחלקכם לא, אבל האורך של הסרט הזה הוא 3 שעות. יותר ארוך מסרטי "ההוביט" האחרונים. הגודל של הסרט בהחלט בולט ברמה שאפשר לכנות אותו "סאגה" או "רחב יריעה". הסרט בסופו של דבר מתאר 12 שנים מחייו של בלפורט, מעלייתו ועד לנפילתו (?) הבלתי נמנעת. נשמע כמו מתכון לדרמה ארוכה, נסחבת וכבדה? ההפך הגמור הוא הנכון. אתם בהחלט תוכלו לא לאהוב את מה שרואים על המסך במשך 3 שעות, אבל מה שבטוח, אתם לא יכולים להשתעמם מזה. שלוש דקות לתוך הסרט, אנחנו רואים את דיקפריו מסניף קוקאין מתחת של זונה, ותאמינו לי, זה נהיה הרבה יותר גרוע משם. יש פה כמות בלתי נתפסת של עירום ומין, של סמים ושל מסיבות פרועות, וכל שימוש באחד מאלה יותר קיצוני מזה שבא לפניו. ובאופן מפתיע, הדברים האלה לא מרגישים מאולצים אלא טבעיים לגמרי. זה בדיוק העולם שבו חיות הדמויות האלה, עולם שבו לבלוע הן מרשות לעצמן להביא תזמורות מצעדים או חשפניות (או גם וגם) למשרד, לעשות דברים שמתקרבים מאוד לאורגיה בשעות היום, לעשן סמים ולקחת גלולות כדי לשפר את הביצועים בזמן העבודה, להתעלל בחיות וגמדים לשם בידור ולתקוע סכינים בגב לחברים, ככה על הדרך. זה רק קצה הקרחון של מה שהולך שם, ועדיין, לא משנה כמה הסרט הזה חסר בושה וחסר גבולות, בשום רגע לא הרגשתי שמדובר במשהו שנועד רק כדי לזעזע. אם כבר, זה נועד להצחיק. "הזאב מוול סטריט" הוא ככל הנראה אחד הסרטים הכי מצחיקים שיצאו בשנים האחרונות. אני מדבר פה על דיאלוגים יותר מצחיקים ומקוריים ממה שטרנטינו עשה בזמן האחרון, על סיטואציות קומיות מוטרפות שאפילו שיתוף פעולה בין סת' רוגן למונטי פייתון היה יכול להניב ועל בדיחות שאני חייב להעיד שגרמו לאנשים באולם שבו צפיתי להשתנק לא מעט פעמים במהלך הסרט.
טענה שכבר נאמרה הרבה פעמים על הסרט הזה, היא שבדיוק מאותן סיבות שציינתי למעלה, הסרט הזה קצת חסר עלילה. זה, אם תשאלו אותי, לא נכון בכלל. נכון, הסרט לא מקדיש את כל כולו לקידום העלילה, אבל זה לא כאילו היא לא נמצאת שם. "הזאב מוול סטריט" הוא לא 'ספרינג ברייקרס' או 'אי שם', כלומר, הוא לא רצף של תמונות נעות ללא קשר כלשהו. הדבר שמקשר את התמונות האלה הוא עלילה שברגע שמצליחים לאתר אותה מתחת לכל הפראיות והצחוקים והגועל, מתגלה שהיא מרתקת ואפילו אפית בגודל שלה וברמת הסיכונים שלה. היא ממש עם מבנה נורמלי של תסריט עם התחלה אמצע סוף, היא מפותלת, הוא מסועפת והיא מלאה בדמויות וקווי עלילה שונים. התסריטאי, טרנס ווינטר יודע לשלב את שלושת קווי העלילה העיקריים שבו, שלכל אחד טון שונה (העלילה על עלייתה של החברה והתרסקותה היא העלילה הקומית, העלילה על חקירת ה-FBI היא עלילת המתח, והעלילה על חייו האישיים של בלפורט ויחסיו עם משפחתו וחבריו הם הדבר היחיד בסרט הזה שמתקרב לדרמה) באופן שמרגיש טבעי וזורם ואף אחד לא גונב פוקוס מהאחר.
בסרט של שעה וחצי או שעתיים זה בהחלט היה מספיק, אבל בגלל שמדובר בסרט של 3 שעות, יוצא שהוא עוסק בעלילה הזאת חצי מהזמן. במילים אחרות, חצי סרט, אולי אפילו יותר, הוא פילר אחד גדול. על כל סצינה שמקדמת את העלילה בצורה משמעותית, יש לפחות שתיים שלא. בהרבה סרטים אחרים, הייתי רואה את זה כמשהו שלילי, אבל פה מדובר בדבר חיובי מאוד. אז נכון, סצינת כמו שיחה של דיקפריו והיל על גילוי עריות, או דיונים משרדיים על האומנות הנעלה של זריקת גמדים למטרה, לא באמת מקדמות את העלילה קדימה. אבל מה שהם כן עושות, זה לבנות את העולם, את הדמויות ואת הרקעים של הכל. האווירה והטונים של הסרט נבנים בסצינות האלה, ודווקא בגלל כמות הזמן הלא פרופורציונלית שווינטר מקדיש לבנייה הזאת ולרקע הזה, העלילה האמיתית הרגישה, לפחות לי, הרבה יותר סוחפת, כי כל מה שמסביב רק גרם לי להיות יותר מעורב בעולם הזה ובחיי הדמויות שלו, וגרם לי להתעניין במעלליהם הרבה יותר. ובכלל, לא משנה אם הסצינות מקדמות את העלילה או לא, הן פשוט כתובות נהדר ומבדרות כהוגן. לא משנה אם זאת סצינה קומית חסרת חשיבות שבה בלפורט מנסה ללמד את אנשיו איך למכור עט, או סצינה שבה הוא נפגש עם סוכן ה-FBI שצד אותו לשיחה מותחת ומורטת עצבים בטירוף - ווינטר, הוא תסריטאי נהדר שכותב תהליכים, דיאלוגים וסיטואציות בצורה מרשימה ביותר. אם לעשות השוואה מהעולם הקולנירי, זה פשוט אנטריקוט מעולה שיש לו הרבה מאוד שומן – ובאופן אישי, אני נורא אוהב את השומן של הסטייקים.
צפייה בסרט הזה, שהוא קומדיה שחורה ורקובה ובלתי שפויה ועמוסה בסקס וסמים, ולאחר מכן צפייה ב"הוגו", סרטו הקודם של מרטין סקורסזה, רק מקבעת את מעמדו כאחד הבמאים הכי גדולים שחיו אי פעם. זה קצת לא ייאמן איך הוא עשה את הסרט הזה, כשבסך הכל לפני שנתיים הוא עשה סרט פנטזיה חמוד לילדים. בגיל 71, הוא לא מראה אפילו סימן אחד קטנטן של התדרדרות כלשהי, בניגוד לנניח קלינט איסטווד. הוא ממציא את עצמו מחדש בסרט הזה כמו גדול, תוך כדי שהוא מביא את כל הניסיון הקולנועי שהצטבר אצלו מאז 67'. השליטה שלו במדיום הקולנועי על כל רבדיו פשוט מעוררת השתאות, ואין סצינה שבה אין לו לפחות הברקה קולנועית אחת. הוא עושה שימוש נפלא בכל הכלים הטכניים האפשריים שלרשותו*, מקפיד ומדייק אפילו על סצינות שיחה כמו שהוא מקפיד על סצינות אקשן, ורואים הבחור יודע בדיוק איך צריך לביים קומדיה, איך לביים סרט מתח ואיך לביים דרמה קשה - והעובדה שהפעם הוא עושה את זה באותו סרט היא פשוט מדהימה לטעמי. סצינה אחת בסרט, ואני חושב שאנשים שכבר צפו בו יידעו על מה אני מדבר, היא אחת מפסגות היצירה הכי גדולות שסקורסזה הוציא תחת ידו, ושוב, מדובר באותו אדם שביים את "החבר'ה הטובים" ו"נהג מונית". אני לא יכול לחשוב על במאים אחרים בקאליבר שלו, שעובדים כבר 40 שנה, ועד היום יכולים להפיק כאלה דברים שנכנסים היישר פלנתיאון שלהם.
(* חובה לציין בהקשר הזה את עבודת העריכה המדהימה של תלמה סקונמייקר - בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט של 180 דקות שבגרסתו המקורית הגיע אפילו ל-220, זה לגמרי לא מובן מאליו שהיא הצליחה לדעת איזה סצינות צריך להוריד, איזה להשאיר, ובאיזה סדר לערוך את הנותרות. היא אחת הסיבות לכך שהסרט זורם וממוקד לכל אורכו, לא חוזר על עצמו ולא משעמם, ומרגיש כמו סרט של שעה וחצי למרות שבפועל הוא הרבה יותר)
אז אם לא הובהר, מדובר בסרט שכתוב מדהים, מבויים מדהים וערוך מדהים. ועדיין, הגורם האחרון להצלחה שלו הוא השחקנים, ובראשם האחד שמופיע ב-999 מתוך 1000 הסצינות, ליאונרדו דיקפריו. תשמעו, מעולם לא חשבתי שהוא שחקן רע. היו לו הופעות נהדרות ב"תפוס אותי אם תוכל", "הטייס" ו"לגעת ביהלום". אבל בחיי, אחרי מה שהוא עשה בסרט הזה וב"ג'אנגו ללא מעצורים" בשנה שעברה, מישהו צריך לוודא שלפחות ב-5 השנים הקרובות הוא יימנע לחלוטין מדרמות. "הזאב מוול סטריט", וסליחה על ההגזמה, הוא פשוט הופעת חייו של דיקפריו, נכון לכרגע. מסתבר שתפקיד הנבל האגו מניאק חסר הרסן יושב עליו במדוייק. הוא יודע להעביר בו זמנית, כמו גדול, את המניאקיות של הדמות הראשית מחד ואת הפתטיות מעוררת הרחמים שלה מאיד. לבחור יש תזמון והגשה קומיים מהסוג שאי אפשר ללמוד, אלא רק להיוולד איתם, והסרט נותן לו הרבה הזדמנויות להתפרע ולצאת מדעתו באופן הכי מוצלח שיש. אפילו במעט הסצינות שבהם יש לו הזדמנות גם לתת איזה הופעה דרמטית, הוא מצויין.
גם את שאר הקאסט חשוב לציין, כמו ג'ונה היל בתפקיד חברו ויד ימינו של דיקפריו. אומנם המועמדות שלו לאוסקר תמוהה בעיניי כי הוא בסך הכל חזר פה בהגזמה על הטייפקאסט שדבק בו עוד מימי ג'אד אפאטו, אבל הוא לפחות מבצע את התפקיד הקבוע הזה שלו באופן נהדר, ויש סצינה אחת שבה אפשר להיזכר למה לפני שנתיים הוא קיבל מועמדות אוסקר על סרט אחר. מרגו רובי משחקת את נטלי אשתו השנייה של בלפורט, וגם היא מעולה לטעמי - מתחילה את הסרט בתור פרחה ששיא התחכום שלה הוא שימוש ביופי הפלילי שלה בשביל להשיג מה שהיא רוצה, ולאט לאט מתפכחת ונהיית בעלת מודעות עצמית באופן אמין ביותר. קייל צ'נדלר משחק את סוכן ה-FBI שצריך לצוד את בלפורט, ומגלם היטב את הדמות שלמרות היותה בצד הנכון של החוק, היא אינה פחות מפולפלת וערמומית מאשר הרמאים הגדולים בוול סטריט. לצידם, משובץ הסרט בהופעות קטנות יותר, אך נהדרות אחת אחת: רוב ריינר בתפקיד אביו היהודי והעצבני של בלפורט, ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט") כשבנקאי שווייצרי שמסייע לבלפורט, מת'יו מקונוהי שאומנם לא יזכה באוסקר על הסרט הזה כפי שהוא יעשה עם "מועדון הלקוחות של דאלאס", אב כן נותן הופעה קצרצרה ואגדית בתחילת הסרט, בתור המעסיק הראשון של בלפורט, האחד שמלמד אותו הכל על סקס וסמים. הייתי ממשיך ומפרט עוד ועוד על שלל ההופעות הנהדרות בסרט, אבל אני רוצה לתת לכם לגלות קצת בעצמיכם.
הדבר שהכי מעורר מחלוקת לגבי הסרט הזה, הוא עניין המסר שלו. אומנם לא הבהרתי את זה מספיק, אבל הרבה מהזעזוע של הסרט נובע מכך שהוא רקוב מוסרית בצורה כמעט חסרת תקדים. ג'ורדן בלפורט הוא חלאת המין האנושי, אדם אגואיסט ומסריח שנראה שכל מטרתו בחיים היא לנפנף בזין שלו מול העולם, ולומר לכולם ששלו גדול יותר, ובמקרה שהוא עצמו שוכח את זה, הוא יזכיר גם לעצמו. לא משנה במי הוא צריך לפגוע או איזה קוד מוסרי הוא צריך לשבור בשביל להשיג את מטרותיו, הוא לא שם על שום דבר. גם לכל האנשים בצוות שלו אין ממש תכונות טובות לרפואה, והם עושים מעשים שפלים במיוחד לא פחות מהבוס שלהם (השיא מגיע בסצינה שבה ג'ונה היל מעולל דבר שהוא בגדר פשע כנגד חיות הים באשר הן). גם דמותה של אשתו בלפורט, שמוצגת כקורבן, היא לא בדיוק טלית שכולה בלונדינית, ואפילו העוגן המוסרי היחיד שבסרט, סוכן ה-FBI שרודף את בלפורט, מוצג כמישהו שעושה את זה רק כי הוא חייב ומובהר שהוא בקלות היה יכול להיות בצד של ה"רעים" אם היה בוחר מסלול אחר לקריירה שלו.
אז השאלה היא מה לומדים מזה? האם הסרט מצדיק את רוע הלב הזה שנוטף ממנו? ובכן, זה תלוי. הוא מאוד נהנה מהרוע של הדמויות שלו, זה נכון, ואין ספק שאפילו דברים די מזעזעים כמו סצינה אחת שבה ההתמכרות של ג'ורדן לסקס גורמת לו לעשות משהו ממש רע במטוס - מוצגים בהקשר קומי ומוגזם מאוד בד"כ. אבל מצד שני, יכול להיות שההגזמה היא בדיוק הקטע. הרוע של כל הנוכחים בסרט הופך בשלב מסויים לפארודיה רצחנית על עצמו. הסרט מציג את החיים של הדמויות בדרך הכי בומבסטית וחסרת כל עידון שאפשר, כי מה לעשות, ככה הדמויות הללו רואות את העולם. הסרט, לפיכך, לא נהנה מעצם היותן של הדמויות אגו-מניאקיות ברמות אסטרונומיות וחסרות כל טיפת מוסר, אלא נהנה מזה שזה מאפשר להציג אותם באופן הכי משפיל שיש. זאת כרוניקה של התאווה הטבעית שיש לבני אדם - לכוח, להשפעה, לכסף ולהנאה - אבל המסר פה הוא לא "כסף וכוח הופכים אותך לרע", אלא יותר משהו בסגנון "כסף וכוח יעשו לך כיף, אבל זה יהפוך אותך לפתטי במיוחד וחסר כל ערך". כשמגיעה סצינה שבה בלפורט עורך מסיבת סקס על היאכטה בת 3 הקומות שלו עם מנחת לשני מסוקים על סיפונה רק כי הוא יכול, אתה לא משועשע בגלל שאתה שמח בשמחתו של ג'ורדן, אתה משועשע כי זה דבר כ"כ פתטי, שזה אשכרה מזעזע. אישית, נכנסתי לסרט הזה במחשבה שיום אחד בא לי מלא כסף. כשיצאתי עדיין הבנתי שבא לי מלא כסף, אבל אני בחיים לא ארצה להגיע למצב שבו יש לי כ"כ הרבה ממנו שאני אוכל לעשות דברים כמו שבלפורט עושה בסרט הזה.
אם תשאלו אותי, "הזאב מוול סטריט" הוא ללא ספק הדבר הכי טוב שמרטין סקורסזה עשה מאז "החבר'ה הטובים". אני "השתולים", "הטייס", "קזינו" ו"פסגת הפחד" כולם סרטים טובים עד מעולים, אבל בחיי שב"הזאב" סקורסזה התעלה על עצמו. אני עדיין לא יודע אם זה הסרט האהוב עליי מ-2013, אבל מה שבטוח, זה הסרט היחיד מהשנה הזאת שבתכלס אין לי שום דבר רע להגיד עליו. אפילו בסרטים שהתברגו ממש קבוע ברשימת סרטי השנה שלי, סרטים שאני מאוהב בהם כמו "היא", "מי מפחד מהזאב הרע", "טינופת" או "כח משיכה" אני הצלחתי למצוא לפחות דבר אחד שהפריע לי - ובזאב מוול סטריט לא הצלחתי למצוא. כמובן, מרכיבים מסויימים בו יותר טובים מאחרים באופן ניכר, ואני לא אשקר אם אומר שאני הרגשתי שלפעמים העירום וההילולות המוצגות על המסך טיפה עברו את גבולות הטעם הטוב והרגיש לי לא נחוץ - אבל מזמן לא נתקלתי בסרט כזה מבדר, סוחף, לא שגרתי ומלא בהברקות. "הזאב מוול סטריט" הוא סרט שאני בטוח שלמרות התגובות המעורבות שהוא קיבל מהקהל, יגיע ככל שהשנים יעברו למעמד של קלאסיקה ויצירת מופת, סאגה אפית שתפסה באופן מושלם את סוגיית התאווה של המין האנושי. אם הייתי חבר אקדמיה, הקול שלי לגמרי היה הולך אליו בהצבעה לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר הקרוב.
ה
